לשנות את האנרגיה של השטח

שני פרויקטים קהילתיים שהחלו כיוזמות פרטיות, הם הוכחה לכך שהתגייסות של קהילות למיזמים הקשורים לטבע פשוט עושים טוב לכולם, וגם לעולם

מאת: ניר קינן

זהו סיפורם של שני פרויקטים שצמחו מיוזמה פרטית והפכו לעשייה קהילתית לטיפוח שטחים פתוחים. יש כאן קריאה לרשויות לתת לציבור לטפח לבד את הסביבה הקרובה, לעודד יוזמות פרטיות במרחב הציבורי, לתמוך בהן ולספק את הידע והפיקוח הנדרשים בהקמה ובתחזוקה. מעבר לתועלת הכלכלית שיוצאת ממהלכים כאלו לתקציב גינון של כל רשות שתשכיל לעבוד כך, החיבור של התושבים לסביבה דרך עבודה בהתנדבות, טיפוח ותחזוקת השטח הקרוב לביתם הם בלתי נמדדים בעצמתם.

צילום: שמואל ישורון

הנחל המלאכותי בבית קשת
"בקיץ עשינו פה מסיבה" מספרת יערה ירושלמי, מטפלת בדרמה-תרפיה ותושבת בית קשת בגליל התחתון. "עשינו מסיבה בנחל המלאכותי שהקמתי כאן יחד עם הקהילה, רקדתי עם הרגליים במים, ועלתה בי תובנה: השטח פשוט שינה את האנרגיות שלו. מקום שהיה מוזנח, שאף אחד לא הסתכל עליו, לא עבר דרכו, הפך למקום מזמין ומעורר השראה, אנשים אפילו באים לפה לדייטים, כן, ולמפגשים אינטימיים או סתם להירגע. זה לא יאומן".
משפחת ירושלמי עברה לבית קשת מעמק החולה ב-2011. " צמוד לבית שבנינו יש שצ"פ (שטח ציבורי פתוח) שתמיד היה האזור המוזנח של הקיבוץ" מספרת יערה. "פעם זה היה קצה הקיבוץ, רגע לפני הלולים, היתה פה תחנת דלק איזו תקופה, סוג של עזובה. כשעשינו את הפיתוח למגרש שלנו פילסנו שם קצת, ואז לפני 6 שנים העתיקו לשם 6 אלונים, במסגרת העתקת אלונים משטח שיועד להרחבה נוספת. אלו 6 האלונים היחידים ששרדו מההעתקה הזאת לצערי, אהבנו אותם, חיבקנו אותם והשקינו אותם וזכינו באלונים מהממים.
"במרץ 2019 התחילה הקורונה, ובסגר הראשון השטח היה ה-100 מטר שלנו. פשוט פרשנו שם צילייה ושם היינו אוכלים צהריים, פוגשים את השכנים, מבלים את רוב היום בשצ"פ הזה. התחילו להגיע אנשים נוספים מהקיבוץ, והכלבה שלי התחילה לחפור שם בור עצום, ומתוך זה נולד הרעיון לנחל. תפסתי כף שתילה והתחלתי לחפור. הגיעו ילדים ושאלו אותי: מה את עושה פה? אני חופרת פה נחל, אמרתי. אז הם אמרו: יופי, אז גם אנחנו באים. וככה מיום ליום הביאו עוד חברים והתחילו לחפור במרץ. תוך שלושה שבועות, עוד לפני שהבנתי מה קורה, התפתח לו ערוץ שלם, והבנתי שאני צריכה לעצור את הדבר הזה ולקבל אישורים לכל מה שקורה".

צילום:עופר בינדל

יער אלוני תבור, פארק השרון

"פתחנו מפות, פנינו לקק"ל, התייעצתי עם יערנים, קראתי מחקרים. עד שאמרו לי יאללה! בוא נזרע". כך התחיל פרויקט חייו של עופר בינדל ממושב חרב לאת, שנוטע כבר שנים אלפי אלונים בפרויקט ייחודי בפארק השרון, פרויקט של השבת יער אלוני התבור שכיסה את השרון עד לפני כ-150 שנה.

"אספתי בלוטים", מספר עופר, מהנדס מכונות בהכשרתו שהתאהב באלונים והחליט להתמסר לגידולם והשבתם לטבע הישראלי. "בסוף 2009 הוצאתי קול קורא במועצה האזורית עמק חפר, הבאנו מלא ילדים לפארק, אספנו כמות ענקית של בלוטים, חיכינו ל-60 מ"מ גשם כמו שהמליצו האגרונומים, שמרתי את הבלוטים בלחות בינתיים שלא ייתייבשו, ובינואר זרענו. 3 בלוטים בכל בור, כי האגרונום שייעץ לי אמר שסיכויי ההצלחה של אלון תבור מזריעה בבלוט, בשטח, הם 3%. הם מתייבשים, נאכלים, עץ לא יוצא מזה. זרענו וזכינו ל-100 % נביטה,בשלשות בכל מיקום. אבל בסוף אותו קיץ נשארו רק 3 עצים, מתוך כ-1,000 נביטות".

המסקנה היתה, כמובן, להשקות. "בשנה השנייה זרענו שוב, והתחלתי לבוא עם האוטו, עם מיכל של חצי קוב, אחרי זה של קוב, להשקות ידנית 1,000 נטיעות ששתלנו רנדומלית בשטח, לא בשורות, זה לא פרדס".

צילום: נעם חן ירושלמי

במקביל לזריעה וההשקיות בשטח החל עופר להנביט בחצר ביתו בלוטים משטח הפארק וממקומות אחרים, ופתח משתלה לאלונים. "בשנה השלישית כבר שתלתי עצים ב-10 ליטר, את אלו שהתפתחו להיות הכי חזקים ויפים במשתלה".

עופר פיתח מערכת השקיה ייחודית בקידוחים ובצינורות מאונכים להשקיה ידנית בעומק הקרקע, רכש כבאית ישנה שיצאה משימוש והיה יוצא עם מתנדבים להשקות, לנטוע, לבנות מיגון לעצים מפני עדר הבקר שרועה בשטח באביב ובקיץ. בהמשך אפילו שיכנע את חברת "נטפים" לתרום לו מערכת השקיה שפותחה במיוחד לפרויקט ונטמנה כולה, תרומה שהסתיימה בטכס נטיעות בהשתתפות קהילות הקיבוצים השותפים ב"נטפים" – מגל, יפתח וחצרים.

הרשויות

" הקיבוץ התנגד", מספרת יערה על השלב בו עצרה את החפירות של הילדים והלכה לאשר את הפרויקט ברשויות. "אמרו שזה פרויקט בזבזני, אבל כבר אי אפשר היה לעצור את זה. קודם כל בשביל הילדים ששאלו: מה, באמת יזרום פה נחל? וענינו להם: כן, ואנחנו נעשה את כל זה יחד. ראיתי את העבודה של כולם – מבוגרים וילדים – יחד, וזה הפך להיות פרויקט שאסור לעצור.
"כשהבנתי שמסתבך לי קצת עם הקיבוץ פניתי למועצה", ממשיכה יערה, "אמרתי להם: תקשיבו, יש פה פרויקט שנוצר מתוך הקהילה, מחזיר תחושה של כוח, של משמעות. והם עפו על זה. כי באמת זה היה פרויקט שנוצר כולו מההתלהבות של הילדים, שעבדו במרץ ימים שלמים, וגייסו את ההורים שלהם, וזה נתן לכולם תחושה, שבדיוק בזמן כזה של חוסר אונים, בסגרים של הקורונה, אנחנו יכולים להשפיע על המציאות שלנו ולשנות אותה".
המועצה תמכה בהתלהבות בפרויקט הנחל המלאכותי, אפילו תרמה לו תקציב צנוע, ובקיבוץ הסכימו לאחר ששי שחל, אגרונום תושב המקום וחבר בוועדת הנוי, התנדב לתכנן את המקום ולסייע ליערה בפן המקצועי. "התנאי שלי לעזור", אומר שי, מורה לפרמקלצ'ר ויועץ למשרד החקלאות בנושא גינון קהילתי, "היה שאתמוך בפרויקט רק אם תהיה קבוצה שתתחזק את זה במשך שנים, שזה לא ייפול על אנשי הנוי שלנו. ובאמת הוקמה קבוצה שנקראת 'נאמני הנחל', שמחלקים עם יערה את העבודה בתחזוקת המקום".

צילום:יערה ירושלמי

"בתחזוקת הנחל שאני עושה כל יום", משתפת יערה בעוד תובנה שנולדה לה מהפרויקט, "עבודה של חצי שעה בבוקר וחצי שעה אחה"צ, יחד עם נאמני הנחל שעוזרים לי, אני מבינה איך שעה ביום עושה כל כך טוב לאדמה, ומה היתה עושה שעה ביום כזאת לכל אחד מאיתנו, שעה של עבודה".

צילום:פניאל קריצמן

גם עופר לא ליקק דבש אצל הרשויות, אך הצליח לרתום את כולן והיום הוא מפתח את יער האלונים בשיתוף פעולה מלא עם הרט"ג שהפארק עבר לרשותם, מקבל מים באספקה יומיומית חינם מאזור התעשייה עמק חפר הסמוך, ומפעיל קהילה של מתנדבים ופעילים שעובדים איתו. "כל הפרויקט הזה עובד בלי שעובר דרכו שקל אחד", מקפיד להדגיש עופר. "הכל בהתנדבות טהורה, כולם נותנים יד. יום אחד יהיה פה יער אלונים כמו פעם לפני שאנחנו, בני האדם, כרתנו אותו. הפרויקט הזה הוא הוכחה איך בעלויות של כלום ושום דבר אפשר להחזיר את החיות של פעם, להחזיר את היער הטבעי שנכרת על ידי הטורקים, אפילו לשנות מזג אוויר. פשוט לעשות טוב, לעצמנו ולעולם".

*ניר קינן-'גינה לי' גינון באהבה-תכנון והקמת גנים, חורשות ובוסתנים,התמחות במרחבים פתוחים, משקים ונחלות. [email protected]