ורד דמשק כצמח תועלת

ורד דמשקאי וריח פריחתו מעורר אצל אנשים רבים זיכרונות נוסטלגיים, ואין זה פלא. סוג זה של הוורד הוא מהוותיקים ביותר בעולם, שלא נס ליחו

כתבה וצילמה : דלית קסלסי

אמצע אפריל, בשלהי האביב הארצישראלי מתקשטים הוורדים הדמשקאיים אצלנו בפרחים גדולים וריחניים מאד. המבקרים בגן אינם נשארים אדישים לריח המשכר של הפרחים. "זהו הוורד ממנו היתה סבתי מכינה ריבה נהדרת או סירופ משובח" מספרים לי עולי רוסיה, פרס וגם לא מעט ישראלים ותיקים והתרגשותם רבה. מעטים יודעים את סיפורו המסקרן של ורד בן-כלאיים זה, שהיה כנראה הוורד בעל הפוטנציאל המסחרי הרב ביותר בעולם העתיק, ועדיין רווחי מאד גם בימינו.

הוורד הדמשקאי כצמח תועלת

הודות לניחוח "הדמשקאי" החזק והיציב היה הוורד הדמשקאי (כמו ורדים ריחניים עתיקים נוספים) מרכיב חשוב במוצרי רפואה, תמרוקים, בשמים ותיבול מזון כבר בעת העתיקה. אז היה ערכם הגנני של הוורדים משני בחשיבותו, ביחס לתועלת הרבה שניתן היה להפיק מהם. בין השימושים הרפואיים היו למשל משחות ורדים לריכוך עור קשה ואמבטיות ורדים ריחניות להרגעת העצבים. פליניוס בספרוNaturalis Historia מזכיר את הוורדים כתרופה למיחושי רחם ודיזנטריה, לכאבי אזניים ולפצעים בפה.
בין 12 הוורדים שמנה היו כנראה טיפוסים של הוורד מגאליה, הוורד בן מאת-העלים, הוורד המוסקטי והוורד הדמשקאי. מי-וורדים מבושמים הוכנו ממשרת עלי כותרת של ורדים ריחניים ושימשו לטיהור הבית מריחות בישול, עשן והפרשות בעלי חיים. לראשונה מוזכרים מי-וורדים ושמן ורדים על לוחות חרס שנטמנו יחד עם כלי המת בשנת 2250 לפנה"ס בקברים המלכותיים באוּר. הנוהג היה לצייד את המת במצרכים החיוניים שיאפשרו לו לחיות ברווחה במקומו החדש, יתכן ששימשו גם לצרכים דתיים. מתגלית זאת ניתן ללמוד על החשיבות הרבה שייחסו למוצרי הוורד בחיי היומיום בעת העתיקה. מהוורדים הכינו מיני תרגימא כגון עוגות נוטפות דבש-ורדים ומרקחות שהופקו מעלי הכותרת והפרי. אלה הוגשו לאורחים נכבדים שלאחר שטעמו וראו כי טוב, לקחו בכליהם את מוצרי הוורד הריחניים בעת שיצאו למסעותיהם, והפיצו אותם ואף את הצמחים עצמם, בכל מקום אליו הגיעו.

במשנה ובתלמוד הבבלי מוזכרת מסורת של גידול ורדים בירושלים, מסורת שהתקיימה עוד 'מימי נביאים ראשונים' כלומר מתקופת בית ראשון ואף לפני כן (בסיפרו "עצי בשמים יער ונוי" גורס פרופ' יהודה פליקס כי לא ניתן להסיק מאזכורים אלה על גידול ורדים בארץ בימי בית ראשון). עוד נאמר כי מהפרחים הריחניים יצרו קטורת לבישום האוויר בעת טקסי הקרבת הקורבן בבית המקדש. פרופ' פליקס מזכיר שבעה מוצרים שונים שהופקו מוורדים על פי התלמוד הירושלמי, מהם בשמים, מיני מרקחת או תרופות. מוזכרת שם הכנת מי-וורדים וכן שמן ריחני ע"י כבישת עלי כותרת של ורדים בשמן, ככל הנראה שמן זית. גם השימוש בוורדים לנוי ולקישוט היה נהוג: בתוספתא מוזכר השימוש בפרחי הוורד לעיטור עטרות חתנים.

אמנם אין במקורות היהודיים ציון מפורש לוורד הדמשקאי, בדיוק כשם שלא נמצאו איזכורים מפורשים כאלה במקורות היווניים והרומיים הידועים לנו מאותה תקופה. ביצירה Georgics של וירגיליוס מהמאה ה-1 לפנה"ס אמנם הוזכר כביכול ורד הפורח פעמיים בשנה, תכונה המאפיינת אחד מטיפוסי הוורד הדמשקאי, אולם חוקרי הוורד מצאו כי האזכורים המקוריים אינם מתייחסים כלל לוורד, וודאי שלא ניתן בוודאות לשייכם לוורד הדמשקאי.
עד תקופת ימי הבייניים (500-1500 לספירה לערך) נזכרו הוורדים בספרות בעיקר על פי צבעם ("הוורד האדום", "הוורד הלבן") או מראם ("הוורד בן מאת-העלים") או שמות המקומות בהם גודלו או מהם הובאו הוורדים ("הוורד מטרכיס", "הוורד ממילטוס"). השם "ורד דמשקאי" לא נזכר, אלא הופיע רק בשלב הרבה יותר מאוחר, כפי שיפורט בהמשך.

על אף הנאמר לעיל, רוב החוקרים מאמינים כי הוורד הדמשקאי היה קיים כבר בתקופה העתיקה. נראה כי בתחילה גודל באזור המשתרע בין הים הכספי, הים השחור, המזרח התיכון והמפרץ הפרסי. לאחר מכן הופץ כנראה עם היוונים (במאה ה-5 לפנה"ס) בכיבושיהם בארצות הים התיכון, מצרים וצפון אפריקה.
תקופת האימפריה הרומית מתאפיינת בשימוש נרחב מאד בוורדים למטרות דתיות, לנוי וקישוט, כסמל לכוח ומעמד, וכסמל ה"סוד".

מי-ורדים היו בשימוש נרחב, ובעת אירועים מיוחדים הוזרמו דרך מזרקות מפוארות. במטבח הביתי שימשו עלי הכותרת ליצירת קינוחים, מקפאים, דבש ורדים ויין-ורדים. נראה כי הוורד הדמשקאי היה אחד מהוורדים שגודלו ברחבי האימפריה, אף שכאמור לא נמצאו לכך איזכורים מפורשים בספרות העת העתיקה או במחקר ארכיאולוגי.
עם שקיעתה של האימפריה הרומית ועליית כוחה של הכנסייה חלה הפחתה בשימוש בוורדים עקב איסור הכנסייה, שגרמה כמעט להפסקת נטיעתם. הביקוש לוורדים היה בעיקר כמרפא לחוליים שונים, ומשום כך גודלו הוורדים בעיקר במנזרים.

בתקופת ימי הביניים באירופה היתה חשיבות הוורד משנית לצמחים פורחים אחרים. בספרות התקופה מתוארים מינים רבים של צבעונים, כלניות, יקינטונים ונרקיסים, אך רק ורדים ספורים.

העדות הראשונה ל"ורד דמשקאי" הגיעה כנראה לאירופה ע"י נושא הצלב רוברט דה ברי, אשר בין השנים 1270 – 1254 הביא את הוורד למבצרו בצרפת, כנראה מאזור המזרח התיכון, והחל בהדרגה להפיצו. אוסטין מספר כי במאה ה-12 הובא הוורד הדמשקאי לספרד בידי הכובשים הערבים ותואר לפרטיו ע"י איבן אל-עוואם שסבר שמוצאו מהמזרח . ב-1520 הובא הוורד הדמשקאי לראשונה לאנגליה, כנראה מאיטליה. ב-1689 הוזכר לראשונה הטיפוס הדמשקאי 'קזנליק' המשמש היום בבולגריה להפקת שמן הוורדים הטהור.

טיפוסי הוורד הדמשקאי
הסברה הרווחת במקומותינו היא שהוורד הדמשקאי הינו ורד יחיד ומיוחד, ורבים אף ינסו למצוא את הדמשקאי 'האמיתי' או 'האורגינלי'. אולם האמת היא שכיום "הוורד הדמשקאי" הינו אך שם עממי לקבוצה של כ-30 בני-כלאיים, זנים וטיפוסים ששמה העברי הנכון (כפי שחידשה האקדמיה ללשון העברית) הוא 'קבוצת ורדי דמשק'.
ככל הידוע היום התפתחה הקבוצה מבן-כלאיים קדום שתורבת והופץ כבר בעת העתיקה. בן-כלאיים זה וצאצאיו לא נמצאו מעולם גדלים באופן טבעי, כחלק מצמחיית הבר. זאת ועוד, ורד בר מאופיין לרוב בפרח בן 5 עלי כותרת בלבד, בעוד שטיפוסי הוורד הדמשקאי העתיקים ביותר הידועים היו בעלי פרח מלא (פרח בעל עלי כותרת רבים). עובדות אלו מצביעות על כך שהוורד הדמשקאי איננו, ולא היה מעולם, מין בוטני אמיתי (species) אלא כאמור בן-כלאיים עתיק.
בעם של וורדי דמשק נע בין לבן, ורוד וורוד-אדמדם סמוק (ללא סגול או אדום בוהק), השיחים בינוניים בגובהם (אין בהם מטפסים) והם בריאים וחזקים ביותר. הענפים קשתיים במקצת ומכוסים בשיכים ("קוצים") גדולים וקטנים, העלעלים לרוב בצבע ירוק-אפרורי בהיר והם שעירים. העתיקים ביותר מבין ורדי דמשק שנשתמרו עד היום הם 'קזנליק', 'הדמשקאי הסתווי' ו'יורק אנד לנקסטר':

'קזנליק' נקרא גם 'רוזה דמסצנה טריגינטיפטלה' (Rosa damascene trigintipetala ) כלומר הוורד בעל 30 עלי הכותרת (תמונה מס' 2). בן-כלאיים זה הוא בעל פרחים ורודים ופורח אחת לשנה באביב. בזכות היות הפרח עשיר בשמנים ריחניים, הינו כיום אחד הוורדים הרווחיים בעולם, ומהווה מקור עיקרי להפקת שמן הוורדים הטהור –ה"אטר" (Atar). "אטר" היא מילה פרסית שפירושה 'ריחני'. נראה כי טכניקת זיקוק האטר התפתחה כבר במאה ה-9 לספירה בפרס. במאה ה- 17 התפרסמה העיר שיראז בייצור ויצוא מי-וורדים ואטר הוורד. את ה'קזנליק' ניתן לרבות ולגדל ללא קושי מיוחד, הוא נותן יבול ראשון לאחר כ-3 שנים ויבול שנתי למשך כ-15 שנה לפחות. תעשיית שמן הוורדים מתרכזת כיום בעיקר בבולגריה (בעמק הוורדים קזנליק שבדרום-בולגריה, אשר על שמו נקרא הוורד היום, ממוקם מרכז תעשיית האטר ההונגרית והמטה שלה) וכן במרוקו, בסעודיה, בפרס ובתורכיה, בה משלבים עדיין הפקת שמן בשיטות מסורתיות לצד ההפקה התעשייתית. בארצות מסוימות משתמשים בוורדים אחרים לשם הפקת השמן. בגראס שבצרפת למשל משתמשים בעיקר בזני הסנטיפוליה.

ברוב אזורי הגידול פותחו טיפוסים מקומיים בעלי איכות שמן משופרת.לשם הפקת שמן מסחרית דרושות כמויות עצומות של פרחים. לייצור 10 מ"ל של עטר דרושים 10,000 פרחים הנקטפים עם שחר בעודם רטובים מטל, מושרים במים ומורתחים למשך כ-4 שעות. על מנת לקבל שמן טהור יש לזקק את התערובת מספר פעמים. בשנת 2000 עמדה הדרישה העולמית לשמן ורדים על 15 טון לשנה לתעשיית הקוסמטיקה והרפואה, כשאת עיקר התוצרת מספקות בולגריה וטורקיה.
טיפוס עתיק נוסף שהשתמר עד היום הינו ה'דמשקאי סתווי' ('Autumn Damask' ) הנבדל מהקזנליק ביכולתו להגיע לפריחה נוספת בסתו. בוורד זה ישנם פחות עלי-כותרת ולכן ריחו חלש מעט יחסית ל'קזנליק', אולם התכונה של פריחה חוזרת היתה משמעותית יותר. בעבר נקרא הוורד גם רוזה דמסצנה ביפרה (Rosa damascene bifera) כלומר "הוורד הנושא פירותיו פעמיים" או 'קטרה סזון' 'Quatre Saisons' המרמז על כך שהוורד מסוגל לפרוח כל השנה. ואכן בתנאים מסוימים, תוך טיפול מסור וגיזומים חוזרים בוורד זה ניתן להגיע למספר גלי פריחה בשנה. צירוף התכונות של שני יבולי פרחים בשנה וניחוח חזק ויציב היה צירוף מנצח, שגרם לכך שהוורד פורח-הסתיו התפרסם והופץ במהרה ואף הפך ברבות הימים לאחד האבות החשובים ביותר של הוורדים התרבותיים.

לקראת סוף המאה ה-19 נוצרה מצאצאיו של ה'דמשקאי הסתווי' קבוצת מכלואי-מתמידי-הפריחה ( Hybrid Perpetuals ). היו אלה ורדים שפרחו במידה זו או אחרת גם בסתיו, והיוו ניצנים ראשונים שבישרו את המהפכה שבסופה ניצבים היום הוורדים המודרניים המתמידים בפריחתם הארוכה מהאביב ועד לסתו. נציין כי החל מהמאה ה-17 הובאו לאירופה מהמזרח הרחוק (בעיקר סין ויפן) ורדים בהם תכונת ההתמדה בפריחה היתה חזקה הרבה יותר, ואלה מהווים מקור עיקרי לתכונה בזנים המודרניים של היום.
הטיפוס העתיק השלישי של הוורד הדמשקאי שהשתמר הוא 'יורק אנד לנקסטר' (York and Lancaster) על שם שני בתי האצילים הגדולים באנגליה שסמליהם הוורד הלבן והוורד האדום, והתאחדו ביניהם בתום "מלחמת הוורדים" (1455-1485). הוורד נחשב כ"ספורט" (מוטציה) של 'קזנליק'. הוא בעל עלי כותרת כמעט לבנים ועליהם כתמים בצבע ורוד כהה יותר, כסמל לאחדותם של שני בתי האצולה. ורד זה נקרא גם רוזה דמסצנה ורסיקולור (Rosa damascene versicolor) על שם הצבעים המתחלפים ביניהם.

הוורד הדמשקאי - חידה בת 2000 שנה
דורות רבים של חוקרים התלבטו בשאלה איפה וכיצד נוצר בן-הכלאיים דמשקאי הקדום. מי הם הוריו? מהו האזור בו נוצר?
בוטנאים רבים ייחסו את הוורדים הדמשקאיים, על פי תכונותיהם החיצוניות, לוורד מגאליה (הוורד הצרפתי R. gallica ) ורד עתיק גם הוא, שהיה מפורסם בניחוחו ובצבעו האדום ונפוץ מאד באירופה. אך מאחר והוורדים נבדלו בתכונות עיקריות נוספות ושונות כמו הפריחה הסתווית שאינה קיימת בוורד מגאליה, נותרה החידה בעינה למשך מאות שנים. ב-1941 הציע הבוטנאי Hurst (7) תאוריה לפיה ניתן לחלק את הוורדים הדמשקאיים, על פי תכונותיהם, לשתי קטגוריות נפרדות של בני כלאיים שנוצרו ע"י זוגות שונים של הורים: הדמשקאי הקיצי נוצר מהוורד מגאליה והוורד הצידוני (הגדל בר בארצנו), ואילו הוריו של הדמשקאי הסתווי הם כנראה הוורד מגאליה והוורד המוסקטי (Rosa muschata).

תיאוריה זו, אף שהיתה מקובלת למדי בהתבססה על הדמיון בתכונות ההורים והצאצאים, זכתה לביקורות רבות בין השאר משום שהיתה פשוטה מדי: הוורד מגאליה פורח רק אחת לשנה, בקיץ. הכלאה בין ורד פורח קיץ וורד שפריחתו מתמידה יוצרת בן-כלאיים פורח קיץ, מכיוון שתכונת הפריחה החוזרת הינה רצסיבית. בעיה נוספת קשורה למספר הכרומוזומים שכן הכלאה בין הוורד מגאליה (28 כרומוזומים) לבין הוורד הצידוני או המוסקטי (14 כרוזומים) תניב בן-כלאיים עקר, שאינו יכול להוות, כפי שהיה במציאות, אב גאה לשושלת זנים חדשים. החידה נותרה בעינה אך השערתו של Hurst צוטטה כמעט בכל ספר נחשב, והיתה לתיאוריה מקובלת ביותר, אם כי ללא ביסוס מדעי.

פתרון החידה
ניתן היה לשער כי הגישה לפתרון החידה תתגבש בד בבד עם ההתקדמות שחלה בשנים האחרונות בשטחי הביולוגיה המוקולרית, חקר הגנום, והבדיקות ההשוואתיות של הדנ"א (החומר התורשתי המצוי בתאים צמחיים). ואכן לפני כ-7 שנים נערך מחקר שבדק 4 ורדים דמשקאיים, בהם 3 העתיקים ('קזנליק', 'דמשקאי סתווי', 'יורק ולנקסטר') וכן ורד מ-1838 בעל השם הארוך 'קטרה סזון בלאן מוזה' ('Blanc Mousseux Quatre Saisons') ספורט של 'דמשקאי סתווי' בעל פרח לבן שבו חלק מאברי הפרח שעירים ביותר. החוקרים מיפן ומקליפורניה בחנו והשוו רצפים אקראיים של דנ"א שנלקחו מהוורדים השונים ובאמצעותם הצליחו לקבוע את מידת קירבתם הגנטית של הוורדים ולהסיק לגבי מוצאם. בוורדים קרובים גנטית רצפי הדנ"א דומים ביותר, גם בבדיקה אקראית. ואכן במחקר נמצא שבארבעת הטיפוסים שנבדקו קיימים רצפים דומים מאד אשר אינם אפשריים, אלא אם כן כל הארבעה מוצאם מבן-כלאיים אחד! אילו ידע זאת ד"ר Hurst היה מתהפך בקברו...
החוקרים ניסו עוד לבדוק מי מבין "ההורים" שלגביהם הועלו תיאוריות שונות אכן מעורב באמת ביצירת בן-הכלאיים הקדום. הממצאים תמכו חד משמעית במעורבות 3 הורים שונים: הוורד מגאליה, הוורד המוסקטי , וכן ורד נוסף שעד עתה "נחבא אל הכלים" - ורד פדצ'נקואנה (R. fedtschenkoana ) על שמה של אולגה פדצ'נקו החוקרת מרוסיה שגילתה אותו לראשונה. ורד זה גדל במרכז אסיה ועד מערב-סין, נפוץ בעיקר בטורקסטן, בעל פרחים לבנים שאבקניהם צהובים, ענפים קשתיים, עלווה ירוקה-אפורה, וכמובן - פריחה מתמשכת עד הסתו. תכונות אלה הועברו בתורשה לבן-הכלאיים הקדום של הוורד הדמשקאי.
במעקב אחר גנים המועברים בתורשה אימהית (גנים הממוקמים מחוץ לגרעין התא, המקודדים לתכונות מסויימות ומועברים תמיד ע"י האם, בעוד הגנים של האב לאותן תכונות לא יבואו לידי ביטוי בצאצאים) הצליחו החוקרים לקבוע כי הוורד המוסקטי שימש כהורה נקבי (כאם). בהתאם לתכונות החיצוניות ולהרכב הגנטי של ההורים והצאצאים הציעו החוקרים את התאוריה הבאה: הוורד המוסקטי (כהורה נקבי) הואבק ע"י הוורד מגאליה (כהורה זכרי), ובן-הכלאיים שנוצר מהכלאה זו (כהורה נקבי) הואבק ע"י ורד פדצ'קואנה (כהורה זכרי). הכלאה אחרונה זו תרמה לצאצא החדש בין השאר את התכונה לפריחה חוזרת בסתו. נראה כי שתי ההכלאות התרחשו בפרק זמן קצר יחסית, ובן-הכלאיים החדש בוית זמן קצר לאחר היווצרו, והופץ מאז באופן וגגטטיבי.
השאלה המסקרנת ביותר שעולה בעקבות ממצאי המחקר היא – באיזה מקום התרחשו ההכלאות שיצרו את בן-הכלאיים הקדום?
הארקנס מביא בספרו השערה כי האזור היחידי בו יכלו לצמוח ה"הורים", בקירבה שתאפשר הכלאה ביניהם הוא צפון-פרס. הגיוני לחשוב ששם הופיע לראשונה בן-הכלאיים הקדום. נראה כי ההכלאות היו ספונטניות, ואולם אין זה מן הנמנע שגננים פרסים שנטעו גן ראווה מרהיב ומיקמו בו את הוורדים היפים ביותר, להם העניקו תנאי גידול אופטימליים, הקלו על התרחשות ההכלאות הנזכרות ואולי אף נקטו פעולה בשימור וזריעת זרעים מהפירות הטובים ביותר שמצאו. מפרס הופץ הוורד מזרחה להודו, דרומה לחצי האי ערב, ומערבה לצפון אפריקה ואירופה. הארקנס מציין כי מאחר שגם הוורד המוסקטי וגם ורד פדצ'קואנה מסוגלים להגיע לפריחה סתווית, הרי שצירוף הגנים משניהם הוא שהביא להתבטאות התכונה אף ביתר שאת בטיפוס הכלאיים ה'דמשקאי הסתווי'.
מאז אמצע שנות ה-90 של המאה העשרים נערכים מספר מחקרים במטרה ללמוד על התפתחות המינים לאורך האבולוציה של הסוג ורד. מחקרים אחרים, בהם גם של חוקרים ישראלים, מתמקדים במיפוי הגנום של הוורד במטרה לאתר גנים המקדדים לתכונות כמו: צבעי הפרח, יצירת השמנים הריחניים בפרח, עמידות למחלות, עמידות לקוטלי-עשבים ועוד.

מקור השם 'ורד דמשקאי'
בספרות הוורדים קיימות התלבטויות רבות לגבי מקור השם "דמשקאי", זאת מאחר ולא נמצאו כל עדויות לכך שמקור הוורד בדמשק. תומס שיער שהשם "דמשקאי" אינו מאזכר את העיר דמשק אלא את הבדים הדמשקאיים שנחשבו יקרי-ערך במיוחד. הוא הניח שמטרת השם היתה לתאר ולהדגיש את תכונת הניחוח היוקרתי ויוצא-הדופן של הוורד הדמשקאי.
בהתחקויות אחר מקורות ספרותיים בנושא הוורד הדמשקאי בארץ-ישראל הגיע לידי ספרו המאלף של ד"ר זהר עמר "גידולי ארץ-ישראל בימי-הביניים - תיאור ותמורות" (תשנ"ו), ובעקבותיו קטעים מעבודת הדוקטורט שלו (הנושאת אותו שם) שלא נכללו בספר.
בקטעים אלה מצאתי מובאות חשובות ביותר: "בתקופת ימי-הביניים התפרסמה העיר דמשק וסביבתה כמרכז גידול הוורדים ובה הכינו את "מי הוורדים הטובים ביותר בעולם" אשר יוצאו לחו"ל". כך מציין זהר עמר במחקרו על סמך עיון מעמיק בשפת המקור, לדבריו, במקורות ערביים עתיקים ובמקורות שונים נוספים מתקופת ימי הביניים. עוד הוא מצטט מקור מהמאה העשירית לספירה ובו מתוארים ורדים בצבעי צהוב-זהוב, שחור ואדום הגדלים בדמשק. כן מוזכרים מי -ורדים דמשקאיים במקור ערבי מהמאה ה- 12 , וכן יצור מי-ורדים בכפר זבדאני (כיום נמצאת העיירה זבדני במרחק 30 ק"מ צפונית-מערבית לדמשק) המיועדים לצרכי הסולטן בקהיר ולחרם במכה. זהר עמר מציין כי בספרות ימי הביניים הוזכרו גם פירות 'דמשקאים' שונים כמו 'אג'אץ אלדמשקי' שהוא כנראה מישמש 'דמשקאי', ותאנה דמשקאית 'תין אלדמשקי'. עצי פרי רבים ממשפחת הוורדיים גודלו באזור דמשק בתקופה זו ואף יצאו משלוחים סדירים של פירות (תפוחים ואגסים) למצרים.
בנוסף לכך ידוע כי צלאח-א-דין בכובשו את ירושלים מידי הצלבנים (1187 לספירה) ציווה לטהר את מסגד עומר במי ורדים לפני שיורשו המאמינים המוסלמיים להתפלל בו. מי הוורדים הובאו מדמשק על גבי 500 גמלים. הרופא הערבי אבן-א-סינה בן המאה ה-15 משבח את הוורד מחאלב שבסוריה ממנו מייצרים מי-וורדים ומייצאים למצרים.
מקורות חשובים אלה תורמים עוד מידע, המסביר היטב לדעתי את מקור השם "ורד דמשקאי". ניתן להסיק מהם כי השם "ורד דמשקאי" החל להשתרש בתקופת ימי הביניים עקב היות דמשק בתקופה זו מרכז גידול אינטנסיבי של הוורד העתיק (כנראה בנוסף לוורדים ריחניים אחרים) וכן מרכז ידוע להפקת מי-וורדים. נראה כי הוורד העתיק קיבל את שמו לאחר שהתפרסמו ויוצאו מי הוורדים הדמשקאים, שיוצרו אף הם באותו אזור. כפי שפריים של עצי דמשק הגיע לארץ-ישראל ולמצרים בשם "דמשקאי", כך הגיע לשם גם הוורד ה"דמשקאי", ובשם זה אף הוחזר מחדש לאירופה ע"י נושאי הצלב או מאוחר יותר. מסקנה זו מתאימה לעובדה כי השם "ורד דמשקאי" נזכר לראשונה גם באירופה במאות ה-15-12 לספירה.

הוורדים הדמשקאים בארץ-ישראל
אסף גור מציין את הוורד הדמשקאי בין הוורדים הריחנייים שגודלו בארץ לאורך כל התקופות. לגבי הוורד הדמשקאי ה"מקומי" ציין כי ריבויו מזרעים או ריבוי וגטטיבי מנצרים היה תמיד מן הפעולות הקלות, וניתן לגדלו שנים רבות בתנאי קרקע שונים בלי שיתנוון. ידועים ורדים ממין זה הגדלים מאות שנים (!) ללא כל טיפול, ובכל זאת יוסיפו לפרוח שנה אחר שנה. מקום הגידול הידוע לו הוא "עמק הוורדים" אשר בירושלים הממוקם בין ביתר למלחה.
העדויות על גידול ורדים בארץ-ישראל מתרבות החל מהמאה ה-11 לספירה, מדובר לרוב על השימוש במי-וורדים וכן התקנת ריבת ורדים מהפרי ועלי הכותרת, ומהם גם סירופ ורדים. צויין שהוורדים גודלו ללא השקיה, זיבול או גיזום, ודבר זה גרם למיעוט פרחים. בתקופה העותומנית גידלו ערביי ארץ-ישראל מספר שטחי ורדים להכנת מי-וורדים. ידוע על שטחים כאלה שהיו בסביבות ירושלים-בית-לחם, שכם ונצרת (1).
ממפעלותיו של הברון דה רוטשילד במושבות העבריות, מזכיר גור את הנסיונות לייסד תעשיית שמן-ורדים בארץ. על פי העדויות היה הוורד הדמשקאי העיקרי בין הוורדים שגודלו אז. הנסיונות היו ביסוד-המעלה, בעקרון (מזכרת-בתיה), ביהודה, בזכרון-יעקב, בראש-פינה ובראשון-לציון. חלק מהזנים שנשתלו הובאו מבולגריה, ונראה כי היו טיפוסים של ה'קזנליק'.
סופם של נסיונות אלו שלא הביאו את הרווח המקווה. אם מחמת האקלים, היובש או הטיפול הלקוי נאלצו איכרי המושבות לזנוח את הגידול ב- 1905 לערך, והוורדים נותרו במקומם ללא טיפול למשך שנים רבות. בשנות העשרים של המאה הקודמת יזמה חברת פיק"א נסיון נוסף לגידול ורדים לתעשיית הבושם, בשוני שליד בנימינה. גם נסיון זה נכשל בשל סיבות אקלימיות.
מאז הקמת מדינת ישראל הובאו ורדי דמשק לארץ ע"י גורמים פרטיים ומוסדיים בעיקר למטרות גינון ולנסיונות.
כיום פורחים בגן הוורדים ה'קזנליק' ו'יורק אנד לנקסטר'. בכמה גינות בירושלים ניתן להבחין ב'קזנליק' פורח, ובגינה אחת במרכז ירושלים מצאתי 'קזנליק' הפורח מדי שנה ללא השקיה מסודרת, ואף שלעיתים יד גסה קוצצת את כל ענפיו כמעט עד הקרקע, אין הוא נכנע, ומפתח פרחיו בכל שנה מחדש בבחינת "וחדש ימינו כקדם".

להמשך קריאה על ורדים מטפסים