אזוביון

כמעט בלתי אפשרי לדבר על גינון ים-תיכוני מבלי להזכיר לפחות שני שמות צמחים – רוזמרין ולבנדר. את הרוזמרין כולם מכירים – או כך לפחות נדמה, אך כשמדובר בלבנדר הדברים ברורים הרבה פחות, ולפעמים קשה למצוא את הידיים ואת הרגליים בין המינים הזנים וזני הכלאיים הרבים עד מאד

כתב וצילם: עוזי בן צבי, משתלת נטף

סוג הבוטני Lavandula או lavender באנגלית, מתורגם בעברית לשם אזוביון.

האזוביון הוא צמח הנזכר כבר במשנה כצמח בושם, ומתישהו החליט מי שהחליט שזהו השם העברי הראוי ללבנדר. למעשה, אין לנו שום סיבה טובה להניח שאכן מדובר באותו הצמח הנושא את השם היום.

כך או כך, השם נשאר, ואיתו גם הרצון לחבר את קבוצת הצמחים המיוחדת הזו למקורות שלנו. ניסיון נוסף, בעייתי לא פחות, לחבר את האזוביון למקורות, מתייחס לשמו של הצמח ביוונית - "נרדוס", המזכיר בצלילו את הנרד, המוזכר בתנ"ך כאחד הבשמים ששימשו בבית המקדש. כנראה שגם לחיבור זה אין שחר, והשם נרדוס מקורו בשם העיר העתיקה נהרדעא שבמסופוטמיה.
האזוביון נזכר כבר במקורות עתיקים, יווניים רומיים ומאוחרים יותר כצמח מרפא ובושם, שהיה בשימוש נרחב בכל אירופה. מקובל להניח שהמין שהיה אז בשימוש הוא האזוביון הדגול.

אזוביון דגול – Lavandula stoecahs

הוא מין שתפוצתו הטבעית מתפרשת על מרבית איזור הים התיכון, בארץ הוא נדיר מאד וגדל במישור החוף ולמרגלות החרמון. הוא נחשב לצמח שמעדיף אדמות חומציות. למרות היותו צמח בר, קשה לגדל אותו בארץ, שילוב של קרקע בסיסית והשקיה קיצית שופעת, במים רוויי גיר, כפי שמקובל כמעט בכל הגנים בארץ, גורם לו להצהיב, להתנוון ולמות בד"כ כבר בקיץ הראשון.כאן אולי המקום להתייחס לתכונה כללית המאפיינת את מרבית מיני וזני האזוביון שאנו מכירים ומגדלים בארץ. הצרוף של חום ולחות הוא בעייתי ולפעמים פטאלי למרבית מיני וזני האזוביון. במילים אחרות – גינה מושקית היטב באזור מישור החוף איננה המקום המתאים ביותר לגדל אזוביונים. למעשה גם באזורים קרירים ויבשים יותר, השקיה סדירה ושופעת יכולה לחסל מינים רבים. ניתן לפתור בעיה זו בשלוש דרכים: האחת, להשקות פחות, הרבה פחות! לא בהכרח להפסיק לגמרי להשקות, אך לאפשר לקרקע להתייבש היטב בין השקיה להשקיה, לדאוג לניקוז מהיר ויעיל של הקרקע, והשלישית, בחירה של זנים עמידים יותר, ועל כך בהמשך.  

שלושה מיני אזוביון גדלים בר בארץ: אזוביון דגול, שאותו כבר הזכרנו, ושני מינים מדבריים – אזוביון שעיר - L. pubescens, ואזוביון מדברי - L. coronopifolia.

המינים המדבריים דומים למדי אחד לשני. לשניהם עלווה ירוקה אפרפרה, דלילה למדי, וריחנית במיוחד, אך בשניהם הפריחה איננה מעניינת במיוחד, כך שערכם הגנני אינו רב. כבר הזכרנו כאן את רגישותם של מיני האזוביון להשקיה, ובייחוד את רגישותו ש האזוביון הדגול. ניתן היה להניח שהמינים המדבריים יהיו רגישים עוד יותר, אך למרבה ההפתעה, לפחות אחד מהשניים – האזוביון השעיר, התגלה כעמיד למדי.

קשה הרבה יותר לתאר ולסווג את מיני וזני התרבות הגדלים בארץ. מינים וזנים שאינם ילידי המקום הובאו לארץ במשך דורות רבים, לפחות מימי מושבות הברון. מאחר ובמשך שנים רבות לא נעשה מאמץ להכניס סדר בבלאגן, ומאחר שרבים ממיני האזוביון יוצרים בקלות בני כלאיים, אנו עומדים כיום נבוכים ומבולבלים למדי מול עושר הצורות והמינים, לפני שלושים ארבעים שנה הכירו מרבית הגננים והשתלנים בארץ שני "מיני" אזוביון: "לבנדר ירוק", ו"לבנדר אפור". הירוק התייחס, ובצדק, לאזוביון משונן – L. dentata, והאפור, לרוב שלא בצדק, לאזוביון רפואי – L. angustifolia.

האזוביון המשונן

נפוץ בעיקר במערב הים התיכון – ספרד ומרוקו, אך מופיע גם בהרי אדום שבירדן. אמנם בארץ הוא מוכר בעיקר כצמח בעל עלווה ירוקה ופרחים כחולים, אך למעשה זהו מין עם שונות גבוהה מאד גם בטבע, וכמובן גם בתרבות. ניתן למצוא מגוון של צבעי עלווה החל מירוק ועד אפור כסוף. ומגוון צבעי פריחה, כולל תכלת ורוד ולבן. כל הזנים הם בני-שיח צפופים, בגבהים שבין 60 ל-120 ס"מ המתאפיינים בעלה סרגלי צר ומשונן. זהו המין הנמצא בשימוש הנרחב ביותר בגינון, בעיקר באזורי ההר.
בין מגוון הזנים הבלתי מוגדרים הנמכרים בארץ, נציין מספר זנים מבוררים, וביניהם: 'פלאומנס בלו' - זן בעל צימוח חזק ושופע במיוחד. ופריחה כחולה סגולה, 'מאפיר' עלווה אפורה ופריחה כחולה, אימי נ-איפרי – בעל עלווה אפרפרה ופריחה ורודה בהירה.

את האזוביון הרפואי כמעט ולא נראה בארץ – זהו מין שרגישותו להשקיה גדולה יחסית, ולכן מרבית בצמחים שנשתלו בארץ במשך השנים לא שרדו.

מרבית האזוביונים הנמכרים תחת השם "רפואי הם זני כלאיים מקבוצת ה"אזוביון הבינוני" שעליה נדבר בהמשך. כתוצאה משנים ארוכות של טיפוח וסלקציה של זנים ניתן היום למצוא בעולם מגוון עצום של זנים מוגדרים, אך בארץ, גם אם ניתקל באזוביון רפואי אמיתי סביר להניח שלא נדע באיזה זן מדובר. המין הזה יוצר בד"כ כרית צפופה ונמוכה למדי – עד כ-50 ס"מ שמעליה נישאים בתחילת הקיץ גבעולי הפריחה, בד"כ בגווני כחול אך קיימים גם זנים בוורוד תכלת ובלבן.
כאמור מרבית זני ה"לבנדר האפור " הנפוצים בארץ הם אזוביון בינוני – L. x intermedia. אלו הם זני מכלוא בין האזוביון הרפואי למין אחר, מאד קרוב אליו הוא אזוביון רחב-עלים – L. latifolia. זני מכלוא אלו נפוצים מאד גם בעולם, והם מוכרים במיוחד משדות הלבנדר של דרום צרפת. בשימוש גנני כיום בארץ מופץ כנראה רק זן מוגדר אחד – אזוביון בינוני גרוסו (Grosso), שהוא גם הזן הנפוץ ביותר בגידול חקלאי בצרפת. זהו צמח היוצר כרית נמוכה ומשתרעת, בעל שפע פריחה כחולה בתחילת הקיץ.

זן כלאיים נוסף המופץ לעיתים קרובות תחת השם אזוביון רפואי, הוא אזוביון אלרדי L. x Allardii..

צמח זה, שהוא זן כלאיים בין שני מינים רחוקים יחסית – Lavandula latifolia ואזוביון משונן, הוא הגדול והחסון ביותר בין זני האזוביון. הוא יכול להגיע לגובה של כמטר וחצי, ולרוחב ארבעה מטרים ואף יותר! זהו אולי יתרון בתנאים מסוימים, אך בודאי לא למי שרוכש אותו כדי לשתול באדנית התבלינים...
הצמח מעלה מספר רב למדי של גבעולי פריחה, אך הפרחים עצמם קטנים למדי ודלילים, כך שהפריחה בכללותה איננה אפקטיבית במיוחד.
זן נוסף שראוי לציין הוא האזוביון הכדורי. זהו בן-שיח היוצר כדור עלווה כמעט מושלם, בגובה של כ-80 ס"מ, אך כמעט בכלל איננו פורח. זהו זן כלאיים שמקורו איננו ידוע, שנאסף מאי תנועה באזור מבשרת ירושלים, כך שלא ניתן לברר מיהם הוריו.

עד כה הזכרנו את המינים והזנים הים-תיכוניים הוותיקים, אך בשנים האחרונות הגיעה לארץ קבוצת מינים נוספת, קרובה יחסית לשני המינים המקומיים המדבריים שהוזכרו קודם. בקבוצה זו נכללים אזוביון קנרי – L. canariensis, אזוביון מנוצה – L. pinnata, אזוביון שסוע – L. multifida, ואזוביון כריסטיאנה – L. x Christiana.
בקבוצה זו הבלבול גדול עוד יותר. מוצא שני המינים הראשונים – א. מנוצה וא. קנרי מהאיים הקנריים, בתוך כל אחד מהמינים יש שונות יחסית גדולה, ושניהם דומים מאד אחד לשני. כתוצאה מכך, גם משתלות טובות ומקצועיות ברחבי העולם נוטות לבלבל ביניהן, כך שקיים בהחלט ספק באשר לדיוק של מה שנציג להלן.

האזוביון הקנרי

הוא צמח היוצר גוש עלווה צפופה למדי בצבע ירוק זית ובגובה כ-40 ס"מ, הפריחה במשך מרבית חודשי השנה בצבע ורוד סגול בהיר, עולה בגבעולים ארוכים וזקופים מעבר לגוש העלווה, עד לגובה של למעלה ממטר. זהו כנראה המין הפחות רגיש ללחות ולעודפי השקיה, ולכן מתאים יחסית גם למישור החוף.

לפני שנתאר את האזוביון המנוצה, יש להתריע: מרבית הצמחים הנמכרים בארץ תחת השם הזה הינם אזוביון 'כריסטיאנה' או אזוביון שסוע. האזוביון המנוצה ה"אמיתי" הוא שיח בעל נוף אוורירי למדי, בגובה וברוחב של כמטר, בעל עלווה אפורה. הפריחה בצבע תכלת נישאת על גבעולים ארוכים למדי אל מעבר לגוש העלווה, במשך מרבית חודשי השנה.

אזוביון שסוע ואזוביון 'כריסטיאנה',

דומים גם הם עד מאד אחד לשני, וגם ביניהם קיים לעתים קרובות בלבול במשתלות. שניהם עמידים יחסית לחום ולרטיבות, ומתאימים גם לשפלה, וגם לאזורים מדבריים.

אזוביון 'כריסטיאנה', שכאמור נמכר לרוב תחת השם אזוביון מנוצה, הוא בן-שיח נמוך בעל עלווה מנוצה ירוקה, בגובה עד 30-40 ס"מ וברוחב עד 80 ס"מ. הפריחה במשך מרבית השנה עולה מעבר לעלווה לגבה כ-70 ס"מ. צבע הפריחה כחול, ההופך לכחול עמוק בחורף.
אזוביון שסוע, שהוא מין שמוצאו ממערב הים התיכון, דומה מאד לא. 'כריסטיאנה'. הוא קצת יותר קומפקטי, העלווה נוטה מעט יותר לאפור, והפריחה בכחול בהיר יותר.

ולבסוף נזכיר עוד קבוצה אחת – Chaitorae

– שם שניתן לקבוצת זני כלאיים בין אזוביון צמיר – L. lanata ואזוביון רפואי . לקבוצה זו שני נציגים העושים כרגע את צעדיהם הראשונים בארץ, 'סילבר פרוסט' ו'ריצ'ארד גריי'. שניהם מאופיינים בגוש קומפקטי של עלווה כסופה וצפופה, שמעליו נישאת הפריחה מאמצע הקיץ ועד לתחילת החורף. נראה שעמידותם להשקיה בינונית, ועיקר יתרונם בצימוח הקומפקטי.

לסיכום, למרות שהאזוביון נחשב לאחד מצמחי הבסיס של הגן, ענף הנוי בארץ נמצא עדיין בחיתוליו בכל הנוגע לסוג זה. האתגר של לימוד והכרת המינים והזנים השונים, והאפשרויות הגנניות הגלומות בהם עדיין לפנינו.

להמשך קריאה על צמחי צוף בגן וגינת הירק