צמח החוחובה (Simmondsia chinensis Schneidr) מוכר בארץ בעיקר כצמח לגידול חקלאי, אך לדעתנו וכדאי ואף רצוי לשלב אותו בגן הנוי ובגינון בשטחים פתוחים. למרות היותו צמח מדברי הוא מתפתח יפה בכל אזורי הארץ.
כתב וצילם : אילן אוקו
ריבוי הצמח פשוט - בזריעה או משתילים מייחורים. הצמח גדל בצורות שונות וקיימים מספר זנים.
הכנסת החוחובה לגן, לגינה ולשימושים נוספים כצמח נוי, נובעת מתכנותיו הייחודיות. הצמח כאמור חסכן בצריכת מים, מסתפק במועט, אחזקתו פשוטה וזולה. ניתן לגדל את החוחובה בקרבת בתים או בסמוך לצמחים אחרים בגינה, משום ששורשיו מעמיקים.
ניתן להתאימו לשימושים רבים, הן בגינה הפרטית הן בגנים ציבוריים והן לאורך כבישים בצדי הדרך או בין המסלולים. הצמח מסוגל לצמוח היטב באיזורים צחיחים ללא טיפול קבוע.
כיום, כשהחסכון במים בראש מעיינינו, זו תכונה חשובה: צמח זה גדל יפה בהשקיה מינימלית ובכל סוגי המים - מליחים, קולחין ואף בתנאי בעל. מובן, שהצמח נענה יפה למים ולדשן, אך אין זה תנאי לגידולו - צמח החוחובה סובל מקרקע שאינה מנוקזת ומעודפי מים.
ניתן לעצב את החוחובה על גזע בודד או כשדירה רצופה, כצמח מסך או משוכת שיחים לשימושים רבים: לגידור חצרות ולהסתרת מבנים, כמסך להסתרת פחי אשפה או מתלי כביסה, לתיחום אזורי משחקים, כמשוכה צפופה למניעת רעשים.
הגדר יכולה להיות הן גדר פורמלית ע"י גיזום והן גדר שבה הצמחים גדלים באופן חופשי. שתילה או זריעה במרווחים של עד שני מטרים ייסגרו עם הזמן. הנשירה מועטת והצמח אינו מלכלך, כך שניתן לגדלו גם בקרבת מדרכות.
הצמח אינו נאכל ע"י בעלי חיים, ולכן ניתן לגדר בו שטחי מרעה, אורוות וכו', או להגן בעזרתו על גן או כל מקום אחר מפני כניסת בע"ח.
פריחת החוחבה צנועה ביותר, לעומת זאת, לעומת זאת הפרי בולט: פולים בצבע חום, התלויים על חוט דק עד לנשירתם לקרקע. הפולים יבשים ואינם גורמים לכלוך. נשירת העלים מועטת. הצמח ניטרלי - ניתן לגדלו כרקע לפרחים או לצמחים קטנים וצבעוניים.
הצמח ניתן לגיזום מכני לעיצוב שדרה, או לגיזום ידני, וכן אפשר לעצבו כעץ על גזע בודד.
שימוש נוסף לחוחובה, שכדאי לנסותו, הוא גידול שיחי חוחובה לענפי קישוט בסידורי פרחים.
מוצא ונתונים
מוצא החוחובה בדרום-מערב ארצות הברית ובמקסיקו, שם הוא גדל באוכלוסיות בלתי רציפות מאריזונה שבצפון-מזרח אזור התפוצה, דרך קליפורניה וצפון מערב מקסיקו ועד לקצה הדרומי של חצי האי בחה קליפורניה (Baja California) אוכלוסיות הבר של החוחובה גדלות באזורים המוגדרים צחיחים וצחיחים למחצה, מוגבה פני הים ועד לגובה של כ- 1,500 מ'. הצמח מיטיב להתפתח על קרקעות מנוקזות היטב וברמת משקעים בסביבות ה- 300 מ"מ בשנה (גשמי חורף ו/או קיץ). באזורים צחיחים יותר מתרכזת האוכלוסיה באזורי איסוף נקז. כשהטמפרטורות בחורף יורדות מתחת למינוס 2 מ"צ עלולים להיפגע פקעי הפרחים והצימוח הצעיר. עיתוי הקרות, המשכן ועצמתן קובעים את התפוצה של אוכלוסיות החוחובה.
המין בדרך כלל הוא דו-ביתי, דהיינו הפרחים הנקביים והזכריים מצויים על צמחים נפרדים. הפרחים הזכריים נישאים בתפרחות, והנקביים בודדים. ההפריה נעשית לרוב ע"י הרוח. פקעי הפרחים נוצרים על צימוח חדש בחיק העלים. היווצרותם מתרחשת בכל מקרה שקיימת פעילות וגטטיבית, דהיינו התארכות ענפים או צמיחת ענפונים חדשים. פקעי הפרח נשארים רדומים במש ך הקיץ, הסתיו והחורף עד תום העונה הקרה, ופורחים באביב.
בהיעדר תנאים מתאימים (שהחשובים ביניהם הם תקופה של טמפרטורות נמוכות יחסית בחורף בין 13 - 18 מ"צ ועתודות מספיקות של מים בקרקע) הפקעים יכולים להישאר רדומים שנה ויותר. אחרי ההפריה מתפתח הלקט המכיל3 - 1 זרעים המבשילים ונושרים בין יולי לאוקטובר.
הזרעים מכילים "שמן" (שעווה נוזלת מבחינה כימית) בשיעור ממוצע של 50% ממשקלם היבש. מיצוי השמן נעשה ע"י כבישה ו/או ע"י ממיסים. הנוזל דומה ברכבו לשמן לוויתנים וניתן לעבדו למוצרים שונים. עיקר שימושו של השמן כיום הוא בקוסמטיקה, אך הוא יכול לשמש חומר גלם בתעשיות שונות, כגון תוספים לשמני סיכה, תרופות, מזון, עורות, פלסטיקה, כוהלים וחומצות, דטרגנטים עוד. הכוספה שנשארת אחרי המיצוי מכילה כ- 30% חלבונים ועשויה לשמש מזון לבעלי חיים, אבל רק אחרי עיבוד המסלק ממנה את החומרים הרעילים.
פוטנציאל חקלאי
החוחובה הוא גידול חקלאי חדש יחסית בארץ ובעולם. התכונות המיוחדות של השמן נתגלו בשנות השלושים של המאה ה- 20. מספר עבודות בסיסיות על המין סגולותיו, בתי גידולו, תפוצתו, הכימיה של השמן וניצוליו הפוטנציאליים בתעשייה פורסמו בשנות החמישים והשישים. נעשו גם מספר מצומצם של ניסיונות גידול, אבל רק בתחילת שנות השבעים התחדשה וגברה ההתעניינות בפוטנציאל החקלאי והתעשייתי
של הצמח.
במחצית השניה של שנות השבעים הלכו והתרבו שטחי המטעים, והם נאמדו ב- 1983 בכ- 240,000 דונם, מהם כ- 150,000 בארצות ברית, והיתר במקסיקו, קוסטה ריקה, ברזיל, פרגוואי ארגנטינה, צ'ילה, קניה, אוסטרליה וישראל.
לארץ הובאו זרעי חוחובה בראשית שנות השישים ע"י המכונים למחקר שימושי של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב (המכון לחקר הנגב דאז). נשתלו חלקות אינטרודוקציה ואיקלום במקומות שונים בנגב ובערבה, נלמדה הפנולוגיה של המין בתנאים אלה ונבדקה הפוריות
של צמחים רבים.
בתחילת שנות השמונים היו בארץ כ- 4000 דונם מטעי חוחובה בכ- 30 משקים. כל המטעים היו מבוססים על ריבוי מזרעים. במקביל הוחל בהפקת השמן ובייצור של מוצרי קוסמטיים השימוש בזרעים מצמחים מובחרים בלבד, והטיפול במטע שכלל השקיה ודישון איפשרו קבלת יבולים גבוהים יחסית בהשוואה לאלה שבארצות ברית. במשקים אחדים הגיעו היבולים לכ- 150 ק"ג זרעים לדונם.
קשיים שונים גרמו להזנחת המטעים וב- 1991 נקטפו מיכנית או ידנית מטעים בשטח כ- 2600 דונם, ויבולם נאמד בכ- 160 - 150 טון. כל היבול שווק למפעלים בארץ.
על-פי הניסיון שנצבר במשך השנים תנאי הסביבה בארץ תואמים את דרישות הגידול של הצמח ועדיפים על התנאים שבבתי גידול טבעיים מסוימים, שכן נדירות אצלנו הקרות ואין גשמי קיץ. המשך המעקב אחרי הזנים המובחרים אשר את פוטנציאל היבול הגבוה שלהם (350 - 300 לדונם). בד-בבד הלך והתפתח מיכון יעיל יותר לאסיף ולעיצוב השיחים. הסיכוי להתגברות על שני המכשולים העיקריים (יבולים נמוכים והוצאות כבדות באסיף ובטיפול במטע) ובנוסף לכך האפשרות להשתמש במים שוליים גרמו לבדיקה חוזרת של כדאיות הענף ולחידוש התמיכה של משרד החקלאות.
השמן ושימושיו
את שמן החוחובה מפיקים מהפרי הגדל על שיחי חוחובה נקביים השמן מופק בשיטת הכבישה הקרה (Cold Press), שיטה טבעית הזהה לזו שבה מפיקים שמן זית כתית. לשמן החוחובה הטבעי תכונות ייחודיות שאינן קיימות בשמנים אחרים המפיקים מזרעים או מפירות. התכונה העיקרית היא שהשמן למעשה אינו "שמן" אלא שעווה נוזלית וזאת בגלל הרכבו הכימי-מולקולרי שהוא שרשרת ארוכה של מונו-אסטר של פחמן 20 (20C) ופחמן 22 (22C). הרכב כימי-מולקולרי ייחודי זה מאפשר את חדירת שמן החוחובה דרך נקבוביות העור וע"י כך נשיאת הלחות וחומרי ההזנה שבו לשכבות העור השונות.
ההרכב הכימי - מולקולרי הייחודי של שמן החוחובה דומה להרכב הכימי -מולקולרי של שומן הלוויתן שהיה ממרכיב חשוב מאד בתכשירים קוסמטיים יוקרתיים, עד להחלת החוק לאיסור צייד לוויתנים בשנת 1970, חוק שהביא להפסקה מוחלטת של ייצור שומן הלוויתן והתחלת שימוש נרחב בשמן החוחובה.
ממחקרים מדעיים ושימוש נרחב, התברר ששמן חוחובה הינו מוצר היפו-אלרגני טבעי ממדרגה ראשונה, המאפשר לנשים וגברים הסובלים מאלרגיה בעת שימוש בקרמים שונים ולבעלי עור רגיש למרוח את שמן החוחובה בלי כל חשש וליהנות מלחות והזנה טבעיים שמן החוחובה הטהור אינו רעיל והוא מאוזן מבחינת ה- pH. האינדיאנים, עד היום, משתמשים בשמן החוחובה כשמן רפואי לכל בעיות העור והשיער.
להמשך קריאה על כסיה (סנא) מינים שונים