סוקולנטים בשימוש גנני

בשימוש מושכל, מתוך הכרת ייחודו של כל מין, הסוקולנטים יכולים להוות משאב משמעותי בנוף הגנני של ישראל, המשוועת לצמחים העמידים ביובש ובחום.

כתב: מיכאל אבישי

צורת החיים הסוקולנטית מצטיינת מאוד מבחינת התאמתה לתנאי האקלים החרב למחצה של ישראל, על אזוריה השונים, אך השימוש הגנני בה בארץ אינו נפוץ. הדבר בולט במיוחד אם מתייחסים למצוקת המים של השנים האחרונות מחד, וליכולת העמידות לחום ויובש של קבוצה זאת מאידך. על כן יש מקום לבחון מחדש את שימוש הסוקולנטים בגינון בארץ.

מהם הסוקולנטים ומה מאפיין אותם?

סוקולנטים הם צמחים השורדים תנאי סביבה צחיחה בטבע בזכות המים האגורים בתאי גופם (succus =עסיס, מוהל, ברומית; צמחים בשרניים המכילים מים רבים). הם חלק אחד מקבוצה גדולה של צמחים של אזורים חרבים וחרבים למחצה העמידים ליובש ולמליחות, המוכרים למדע כ"קסרופיטים" (Xeros יובש ביוונית, Phytos – צמח), כלומר צמחים של מקומות יבשים.
בניגוד לסוקולנטים, הקסרופיטים במושג המדויק של המילה, הם צמחים אשר סוד הישרדותם ביובש ובמליחות הוא לא אגירת מים אלא מבנה גוף מיוחד ומלא בסיבים המכילים חומרים ריריים והתאמות קיום אחרות. בן-אלווי, ציצנית, נולינה או כידונן הם דוגמאות מצוינות לקבוצה זאת.

לסוקולנטים כקבוצה אקולוגית יש כ-10 תכונות משותפות

1. הם אוגרים באברי גופם מים בכמות גדולה יחסית למשקלם היבש ומסוגלים לחזור ולמלא מאגרים אלה בעונת הגשם.
2. הם סיגלו לעצמם מסלול הטמעה המאפשר ניצול יעיל (מבחינת החסכון במים) של האנרגיה בקרינת השמש ביום ובניית פחמימות בלילה.
3. לרוב מדובר בצמחים קטני ממדים.
4. לרובם שטח פנים קטן יחסית (בדומה לכדור או טיפה) לעומת התוכן החי.
5. לרובם מיעוט פיונות או שהפיוניות שקועות ובצורה זאת נמנע אובדן מים בלתי מבוקר.
6. במקרים רבים אין להם עלים בכלל או שהעלים מופיעים רק זמן קצר ואח"כ נושרים וההטמעה נעשית בגבעולים.
7. שטח הפנים החשוף לחימום בקרני השמש בפועל בכל רגע ומחייב לכן דיות (צינון על ידי אובדן אדי מים) – מוקטן על ידי ריבוי צלעות, עמדת האיברים ביחס לכיוון קרני השמש, או הצללה הדדית.
8. העלים, במידה שהם מצויים, מסודרים כך שהם מצלים אחד על השני.
9. לכל אברי הגוף - כיסוי בשכבת שעווה עבה.
10. גופם מלבין, מכוסה שערות, קוצים או קשקשים המחזירים חלק גדול מהקרינה ומונעים בדרך זאת התחממות.

תנאי בית הגידול הטבעי

תכונות הסוקולנטים מקורן בתנאי החיים של צמחים אלה בבית גידולם הטבעי. מאפייני תנאים אלה כוללים בין השאר:
1. היעדר יציבות בתנאי הסביבה ותנודתיות יומית, עונתית ושנתית גדולה בטמפרטורות ובלחות הזמינה לצרכי הצמחים.
2. קרקע דלה מאד בערכה התזונתי, ובכושר תאחיזת מים שלה (כמו למשל חולות מדבר), לעתים גם מלוחה.
3. פער גדול מאד, במשך מרבית ימי השנה, בין שיעור ההתאדות הפוטנציאלי וכמות המשקעים בפועל.
4. תדירות ועוצמה רבה של רוחות מייבשות.

באיזה מקומות יש ריבוי מיני סוקולנטים בתנאים כאלה? בדרום-מערב אמריקה הצפונית, בצפונה ובמערבה של אמריקה הדרומית, בדרום ובמזרח אפריקה, במדגסקר, באי סוקוטרה ובחצי האי ערב, בצפון-מערב אפריקה ובאיים הקנריים, בחבלים החרבים של תת היבשת ההודית.
מעניין כי דווקא ביבשת המדברית הגדולה ביותר והעתיקה ביותר –
אוסטרליה - בה מצוי מספר גדול של מיני צמחים עמידי יובש, מספר המינים הסוקולנטיים הוא אפסי!

השייכות המשפחתית

צמחים סוקולנטיים נמנים על כ-70 משפחות מבין הצמחים בעלי הפרחים והזרעים. אין סוקולנטים בין המחטניים, הציקסיים, השרכים או טחבי העלים והכבד, אם כי יש בין צמחים אלה צמחים מותאמי יובש קיצוני.
אך רוב המינים נמנים על שבע משפחות:
משפחת הצבריים - 100 סוגים, כ-2600 מינים;
משפחת החיעדיים - 128 סוגים, כ-2000 מינים;
משפחת הטבוריתיים - 33 סוגים, כ-1550 מינים;
משפחת החלבלוביים - 25 סוגים, כ-1000 מינים;
משפחת השושניים - 20 סוגים, כ-500 מינים;
משפחת ההרדופיים - 15 סוגים, כ-500 מינים (כולל האסקלפיים);
משפחת המורכבים - 5 סוגים, כ-200 מינים.
באומדן זהיר, יש בסך הכול כ-12,500 מינים של סוקולנטים. לפי מיקום הרקמות אוגרות המים, מבחינים בין הסוקולנטים בשלושה טיפוסים: סוקולנטים של עלים, של גבעול ושל גבעול-שורש מעובה עלים (במינוח חובבים מקובל: Pachycauls- או מיני Caudiciformes ).

הסוקולנטיות: תופעה אבולוציונית חדשה יחסית

על פי ממצאים גיאולוגיים ופאליאו-אקלימיים, נוצרו בתי הגידול והמכלולים האקולוגיים הצחיחים בעולם (בהם יש יתרון קיומי לצמחים סוקולנטיים) רק בתקופה יחסית קרובה לימינו, עקב שינוי מיקום היבשות בעולם. הם הופיעו רק אחרי הופעת זרמי מים ימיים קרים סמוך לחופי היבשות המוכרות היום, זרמי מים שהביאו להתמעטות כמות הממטרים. השפעה נוספת היתה להתרוממויות של שרשרות הרים הניצבות לכיוון תנועת מערכות האקלים בעולם. כך נוצרו בעולם אזורי המדבר המוכרים לנו היום ומספר אגנים של אזורים בהם נוצרה תופעת "מדבר בצל הגשם" – שעיקרה ירידה בכמות הממטרים בצד רכס ההרים שבו האוויר יורד מהפסגות אל תוך היבשה, תוך שהוא מתחמם ו"מחזיק" את הגשם עד לשרשרת ההרים הבאה, בה האוויר שב ועולה ומתקרר – תוך הורדת שארית הלחות בצורת גשם (כמו במדבר שומרון או במדבר יהודה בארץ).
ממצאים אחרים מורים על הופעת משפחת הצבריים באמריקה לפני כ-30 מיליון שנה ואילו הופעת הטבוריתיים התאחרה עד לפני כ- 4 עד 5 מיליון שנה. לעומת זאת, מועד הופעת צמחי הזרע ובעלי הפרחים האחרים מתוארך לפני כ-65 מיליון שנה.
בהשוואת צורות הצימוח הסוקולנטיות החשובות מתברר, כי אלה חוזרות על עצמן בצורה זהה, למראית העין ובמבט שטחי, בקבוצות שונות ביותר בעולם הצמחים – תופעה שזכתה להגדרה כ"אבולוציה קונורגנטית".

תרומת הסוקולנטים לעיצוב הגן

בשימוש מושכל, מתוך הכרת ייחודו של כל מין, הסוקולנטים יכולים להוות משאב משמעותי בנוף הגנני של הארץ. זאת בגלל העובדה שהם, אולי יותר מכל צורת חיים מעולם הצומח – מותאמים לגומחות אקולוגיות רבות בארץ.
שטחי קרקע חשופים לשמש לוהטת ומייבשת; גושי סלעים, כיסי מסלעות או משטחים בנויים המקרינים חום ועוצמת אור מסנוורת במשך חודשים ארוכים; מרפסות וגגות חשופים לרוחות חזקות; חוף ים שטוף סערות חורף, רסס מלוח וקרקע חולית דלה.
מוצאם באזורים בחצי כדור הדרומי (למשל מיני אלוי שונים) עשוי לתרום להארכת עונת הפריחה לחודשי הסתיו החורף, בהם שיעור הפריחה לרוב מוקטן.
האופי השש-גווני של הפריחה הפורצת במינים מסוימים בצבעים לוהטים ובכמות גדולה, עשוי להעניק חוויה חזקה למבקר בגן.
צורות הצימוח, מרקמי העלים, מקצבי הצמיחה וצבעי העלווה, עשויים לשמש מוקד עניין מעשיר ומרכיב נוף פיסולי מחד ומאידך אמצעי ייצוב הנדסי של בתי גידול שונים כמו חולות או מדרונות.
אופיים של הסוקולנטים יאפשר בראש וראשונה חסכון במים, בדשנים, בקוטלי עשבים ובעבודה, כאשר השתילה נעשית בשילוב עם חיפוי חצץ או חלוקים ודרך רשת מונעת נביטה.

כדי להשתמש בסוקולנטים בתבונה יש צורך ללמוד אותם לעומק, לדעת מה לשתול והיכן. המגוון העשיר כל כך יכול להוות תשובה טובה לגינון החסכני במים לו אנו נדרשים היום.

להמשך קריאה על סוקולנטים ממשפחת הטברותיים והרסולה