שמיטה של גנן

כתב וצילם : רועי קן-תור

שנת השמיטה היא סוגיה חשובה ומיוחדת במסכת חיינו, המגיעה אחת לשבע שנים ומאצילה על פני מעגל השנים. זרועים בה סודות נפלאים, אשר מי שעמל להשקות ולטפל בשדה זה וללמוד את הדברים, מובטח לו יבול נאה של רעיונות חברתיים, רוחניים, אקולוגיים וחקלאיים.

בראש השנה הקרוב, תחל שנת שמיטה ואבקש להתבונן עליה דרך עיניו של הגנן - כיצד היא נראית בגן הנוי, ההכנות לשמיטה, הטיפול בגן במהלך השנה, בחירת צמחים מתאימים לשמיטה וכמו כן, העבודה החשובה של התבוננות והלימוד במהלך שנת השבע.

אולם בטרם נרד אל גן הנוי, ראוי להקדים ולהבין מהי השמיטה ומה היא באה ללמדנו. אחד מן הנושאים החברתיים החשובים של שנת השמיטה, הוא הפקרת גידולי הארץ הגדלים בשדות ובגנים – מי שזקוק, שיבוא וייקח. מתוך מעשה זה, שבו אנו לוקחים את שהוא כביכול "שלנו" ומפקירים אותו לטובת הכלל, אנו מקבלים מבט של חסד עם הזולת ודאגה לחברה. שהרי מי שחושב שהכל שלו, נאטם לבו אל האחר. מכח נתינת הרשות לכל אדם לבוא וליהנות מפרי אדמתנו, עומדים אנו על הרעיון המרכזי של שנת השמיטה - איננו הבעלים על הארץ. בראייה הדתית, בורא עולם הוא שנתן לנו את הארץ לעובדה ולשומרה וציוונו לשבות מעבודת הארץ ולהפקיר פירותיה אחת לשבע שנים. זאת, כדי שנזכור שהוא בעל-הבית והכל שלו ומאיתו אנו מתקיימים.

על שנת השבתון המיוחדת לארץ ישראל, לומדים אנו מפרשת בהר, שבספר ויקרא - שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור. מלבד מלאכות אלו, אין נוטעים אילנות וגם בחרישת האדמה שובתים. מתוך פרשה זו, נלמדות הנחיות רבות כיצד לנהוג בשביעית וכיצד להתכונן אליה - טיוב הקרקע, השקיה, טיפול במחלות ומזיקים, גיזום, גידול בעציצים, עישוב ועוד. כל זאת בתלמוד הירושלמי במסכת שביעית ומפרשיה.

אמנם, לא להקיף את כל סוגיית השביעית באנו, שכן ראשית קצרה היריעה מלהכיל, ושנית, בכל גינה צומחות שאלות שונות הנוגעות לאותה הגינה בלבד, וראוי להתייחס לכל שאלה באופן פרטני. אולם את הרעיונות המרכזיים עלינו להבין. הרמב"ם, בהלכות שמיטה, מחלק את הסוגיה לשניים - שביתה מעבודות השדה ושביתה מעבודות האילן. הן האדמה והן הצומח צריכים מנוחה.

מי כמונו, העובדים עם האדמה, יודעים להרגיש, להבין ולהעריך את השיתופיות הנפלאה הנרקמת במהלך השנים בינינו לבין האדמה. כל כך עמוקה החברות הזאת, שאף כשאנו חוזרים לביתנו, קשה עלינו הפרידה ותמיד יש עמנו כמה גרגרי עפר בכיס. במהלך שנת השמיטה, אנו מכבדים את רצונה של שותפתנו ונותנים לה לנוח ולהחזיר לעצמה את כל הכוחות המינרליים שהיא נתנה לנו במשך שש שנים. הן בשדות החקלאיים, בהם התקיימו מחזורי גידול ללא הפוגה, והן בגינות הפרטיות והציבוריות, אשר העבודות שאנו עושים בהן לעידוד וזירוז הצמיחה, כל אלה גובים מהאדמה שלרגלינו מחיר יקר. גם לנטיעת העצים והשיחים ולשתילת העונתיים הבלתי פוסקת, יש תפקיד בגזילת האנרגיה - הקליטה של הצמח בקרקע דורשת משני הצדדים הרבה כוחות.

הפן השני, הוא השביתה מעבודות האילן. אנו רוצים שהצמחים בגן שלנו יגדלו מהר, יפרחו "כל השנה" ויראו כמו בתמונה בספר. כדי להשיג את תוצאות, אנו לא מוותרים ומתחזקים אותם בטיפולים אינטנסיביים כל הזמן. משל למה הדבר דומה? לאדם השומר על כושר - רץ מדי יום מספר קילומטרים, מתעמל ומתאמץ, מקפיד על משטר דיאטה מחמיר, דוחף לעצמו ויטמינים ומינרלים והכל בשם הבריאות. אם לא ניתן לו מנוחה, כמה זמן הוא יחזיק מעמד עד שיקרוס מעודף "בריאות"? גם הגינה שלנו צריכה לנוח. במהלך השביעית, אנו מחויבים לדאוג לקיומם של הצמחים, לקיומם הבסיסי ולא יותר. אם יש בעיה המאיימת על חיי הצמח, ניתן לפתור אותה, אולם אין לעשות מלאכות אשר ייטיבו עם הצמחים כגון דישון, גיזום (המעודד צימוח ומחזק), עידור לאוורור מערכת השורשים ועוד.

ואם תאמרו, כי האדם הוא עץ השדה? אדם ואדמה, הדין זהה - אמנם לא תשמעו חקלאי וגנן אמיתיים מתלוננים על העבודה ב"משרד", אך גם אנחנו צריכים לנוח (הברכיים, הגב...). כמו ששאל קארל צ'אפק בספרו "שנת הגנן"- מתי בכלל יש זמן לשבת ולהתבונן וליהנות ממעשה ידינו? והוא עוד שאל כבעל גינה אחת פרטית. מה יגידו בעלי "קווי הגינון"?

לפנינו רשימות צמחים נבחרים, בהם רצוי לבחור בבואנו לשתול לפני השמיטה. הרעיון העומד מאחורי בחירתם של אלו, הוא יכולתו של צמח להחזיק מעמד שנה שלמה ללא שום טיפול מצדנו. ראוי לו לאותו צמח ,שיעמוד במבחן החוסן - מבחן מ.מ.מ - חסכן במים ועמיד בפני מחלות ומזיקים.

עונתיים
זמן רב לא נותר עוד, עד ל"אחרי החגים". אז מצלצל השעון הביולוגי ואנו רצים למשתלה לבחור את העונתיים של החורף, שיככבו בגינתנו השנה. והנה, שנת השמיטה לפנינו, מה בכל זאת נעשה? ראשית, בבחירת עונתיים לקיץ שעוד נותר, כדאי לוותר על המפונקים, דוגמת הטוריניה, ציניה, קוסמוס וחבריהם, ולהעדיף על פניהם את הוינקה הותיקה (רצוי בצבעים הישנים והעמידים) ומיני הרגלה (פורטולקה) החסונים, שחלקם אף עשוי להישאר עמנו עד הקיץ הבא.

לגבי שארית השנה - נכון לשתול בין העונתיים של הקיץ שתילים צעירים של צמחים רב-שנתיים אשר יגדלו בינתיים לאט, ובזמן שאלו הראשונים יקמלו, ימלאו האחרונים במשך השנה את החלל שנוצר. כיוון שבדרך כלל מיקום העונתיים הוא בחזית הערוגה, רצוי לבחור רב-שנתיים נמוכים,משתרעים ובעלי צימוח איטי (דוגמת סוקולנטים, ועל כך בהמשך), כדי שלא יסתירו את הצומחים מאחוריהם וגם לא "יפלו" על המדשאה והשביל. כדי להוסיף עוד צבע, נוכל לשלב בגינה אלמנטים דוממים, בצבעים שישתלבו בהרמוניה עם הקיים, כגון כלי חרס צבעוניים, חפצי נוי שונים, אבנים מעניינות, חלוקי נחל מגוונים וכדומה.

סוקולנטים
קבוצת צמחים זו מתאפיינת ביכולת שרידות גבוהה, גם בתנאי חוסר מים, וגם בעמידות למחלות ומזיקים. הם כמעט ואינם זקוקים לטיפול ויכולים לצלוח את שנת השמיטה בגאון. השם הרע שיצא להם כ"צמחי בית קברות", חלף לשמחתי מן העולם. מדובר בקבוצה של צמחים מיוחדים, המופיעים בשלל צבעים וצורות. ניתן להשתמש בהם בכל גינה (במיוחד בשמש מלאה) ולצבוע איתם שטחים שלמים, בצבעים מרהיבים. בשונה מצמחים עונתיים היוצרים מרבדים של צבע, שבאים והולכים, הסוקולנטים שומרים על צבעם האחיד כל השנה.  

(מ"ש- מינים שונים, ז"ש- זנים שונים)

עשבוניים רב-שנתיים

בבואנו לבחור צמחים מקבוצה זו, רצוי להעדיף כאלו שלא ידרשו טיפול במהלך השביעית - צורת צימוח צפופה כגוש (במיוחד כאלו בעלי מראה "דגני")  ולא צמחים בעלי ענפים פזורים הזקוקים לגיזום תכוף לשמירת המראה (דוגמת ביצן ומיני מרוה).כמו כן, צימוח איטי עדיף על מהיר, כדי שלא יבואו לחנוק צמחים אחרים סביבם וכמובן מבחן החוסן שציינו למעלה - מ.מ.מ - מים, מחלות ומזיקים. ניתן כמובן להשתמש בצמחים מהירי צימוח, בתנאי שיש את המקום לכך, כמו למשל לכיסוי שטח ריק וכד'.

שיחים

שיחים מהווים חלק מהתפאורה הקבועה של הגן - הקומה המקשרת בין השמים והעצים לבין הדשא והצמחים הנמוכים. לפני השמיטה, רצוי לבחור בשיחים, שמלבד החוסן, יהיו גם איטיים בצימוחם, שכן אחרת, ישתרעו ענפיהם הלא גזומים על הערוגות, וימנעו כניסת שמש אל הצמחים הנמוכים. שיחי נוי יש להקדים ולטעת עד ט"ו באלול (שבועיים לפני ר"ה) כדי שיקלטו באדמה כראוי.