תכנון גינה - צעדים ראשונים

כתבה: עפרה קורן צילמה: נורית חרמון

הקשר בין האדם והטבע הוא עתיק יומין כימי היות האדם. אבות אבותינו נדדו על פניה של הפלנטה הזו, שוקקת החיים, והטבע סיפק את מלוא מחסורם: את הציד מבין אוכלי העשב במישורים הפתוחים (וגם לבוש), את המחסה אשר מצאו ביערות ובמערות אשר בהרים, את המזון אשר קטפו מן העצים או ליקטו מן האדמה, את האש אשר הבעירו מענפים יבשים שנשרו מן העצים ואת צימאונם אשר הרוו במי המעיינות והנחלים – הטבע היה שם לאורך כל הדורות, והשפיע עליהם רוב טוב.
הקשר הקמאי הזה נמשך עד עצם היום הזה, למרות שחלפו דורות לא מעטים מאז נאלץ מי מאתנו לצוד את בשרו, וגם היום אנו נהנים "לצאת לטבע" על מנת להינפש ולתת מרגוע לנפשנו.

יתרה מכך – אנו מנסים לקיים את הקשר הפרימאלי הזה בתוך ד' אמותינו: בגינה – במרפסת – על הגג – אנו מנסים לברוא את גן העדן הפרטי והקטן שלנו.

אולם יחסי הגומלין בין האדם לטבע, ובהמשך – בין הגנן לגן – הם יותר מאשר אספקת צרכים פיסיים גרידא.
הטבע, מעצם הקשר הזה מסייע גם לנפש האדם ולא רק לגופו. שהרי, כיצד התפתח בנו מלכתחילה החוש האסתטי? האהבה ליופי ולנוי? והאפשרות להעריך אותם? חישבו כמה משמימה היתה תרבותנו בלא אלו!
גם הטבע המתורבת שאנו בונים סביבנו משפר את איכות חיינו, שכן הוא מסייע בבלימת המפגעים האורבניים שאנו נתונים לפגיעתם. הגינה יכולה להעניק פרטיות באזורי בנייה צפופים ולהסתיר מראות לא רצויים, להפחית רעש מכבישים סואנים ולהוריד את רמת הקרינה המוחזרת אלינו מאותה "שלמת בטון ומלט" בה אנו מתעקשים להלביש את האדמה. הצמחים משפיעים לטובה על איכות הקרקע והמים, על האקלים, ובתכנון נבון – גם על הטופוגרפיה של השטח.
הגינון, כפי שהוא מוכר כיום ידוע למין התקופה הפרה-היסטורית ונתפתח באזור מסופוטמיה והמזרח התיכון. כאן, באזורים השחונים יחסית, פותחו שיטות גינון מתוחכמות שנעזרו בשיטות השקיה מתוחכמות לא פחות. שיטות שפותחו הן לצורך גינון תועלתי והן לצרכים דתיים ואסתטיים – גינון הנוי.

כיצד אם כן, נוצר הגן ואיך הפך עם השנים לצורת ביטוי אומנותית?

אם נחלק את הגינון לסוגים צורניים, נמצא שתי צורות בסיסיות: הגינון הטבעי והגינון הפורמלי.
הראשון דוגל בגישה הטבעית, שבה הטופוגרפיה והחומר הצמחי והמלאכותי מאורגנים במרחב במידה רבה ככל האפשר כפי שהיו נראים בטבע.

הגישה השנייה דוגלת בארגון כל האלמנטים במרחב בצורה מסודרת ומאוזנת, בתוכנית ברורה, וזוהי הגישה הוותיקה מבין השתיים.
מקורו של הגינון הפורמלי בעמקים המשתרעים לאורך הנילוס ובין נהרות הפרת והחידקל. השיטות שפיתחו השומרים והמצרים אפשרו לגינות לשרוד בלהט המדברי.
טיפוס הגינה הביתית היה פשוט: ריבוע או מלבן, צמוד לבית, מוקף בחומה ששימשה הן להגנה מחדירת בעלי חיים והן כשובר לרוחות החמסין המדבריות. במרכז החלקה ניצב אגן מים גדול. בריכה זו קיבלה עם הזמן תפנית דתית, במזרח התיכון, כשהתווספו לה 4 תעלות שהזרימו את המים אל רחבי הגן. התעלות סימלו את ארבעת הנהרות שהקיפו את גן העדן התנכי.
הצמחיה בגינות "גן העדן" הללו כללה עצים, שיחים ופרחים. גפנים סוככו על סוכות שנבנו בצדן הפנימי של החומות.
גם במצרים העתיקה טופלו הגנים והבתים כיחידה ארכיטקטונית אחת. דקלי תמרים ועצי תאנה ושקמה ניטעו לאורך החומות, בלמו את הרוח וסיפקו פירות. בין אזורי הגן השונים נבנו קירות אבן נמוכים והשבילים הוצללו בקשתות שכוסו בגפנים. הבריכות במצרים העתיקה נשתלו בקני סוף ולוטוסים והכילו דגים וחיות מים אחרות. בבתים שנבנו לאורך הנילוס הוליכה תעלה פרטית מהגינה אל הנהר, ושימשה למעבר סירות פרטיות.

גינת גן העדן היתה צורת הגינון הבסיסית, ומאזורנו התפשטה למחוזות נוספים: הכיבוש הפרסי את אשור ומצרים חשף את הכובשים לאבות הטיפוס הגנניים הללו, והם נשאום עימם בחזרה לארצם. שם שימשו בסיס לגינון הפרסי ולבשו צורות חדשות ומדהימות. אותו רעיון נישא להודו עם המונגולים, עם הרומאים לאיטליה ועם המוסלמים המורים לספרד, ומשם לשאר אירופה ולעולם החדש.
כל כובש בתורו הטה את גינת גן העדן המקורית לצרכיו והתאים אותה לעקרונות שלו, לעתים בצורה מפוארת עד כדי העתקת נשימה, כמו הגנים של החליפות הבגדדית שהגיעו לשיא יופיים במאה התשיעית, בימיו של הארון אל ראשיד, אמיר המאמינים. אלו הכילו גם עצים מלאכותיים, שעליהם תלו עלים דקים מזהב וכסף שדנדנו וצלצלו ברוח הקלה ביותר. עצים אלו נשאו גם פירות מבהיקים מאבני חן שנצצו בשמש באור יקרות, וציפורים מכניות מזמרות שהופעלו על ידי הרוח. הסוכות המוצללות הפכו לביתני שיש שקושטו באריגי משי מבהיקים ורהיטים מצופים בזהב. בקיצור – אלף לילה ולילה!
אולם לא רק רעיונות דהרו במרחבי אסיה ואירופה אלא גם זרעים וצמחים שהתפשטו על ידי כך הרבה מעבר לאזור תפוצתם הטבעי.
עד תחילת המאה ה- 20, הגינה הפרטית הקטנה נועדה לספק בעיקר את תצרוכת הבית, ובדרך כלל כללה גם עצי פרי – אם בבוסתן נפרד למי שהיה מקום – ואם כחלק מגבולות החלקה.
אזור קטן יותר בגן שימש לגידול ירקות כאשר בחלקה אחרת, מגודרת, הוחזקו בעלי חיים. חזית הבית, הגובלים בשולי הגן והערוגות שימשו לגידול צמחי תבלין ורפואה, שהוסיפו נוי וקישוט לגן עם פרחיהם המרהיבים: האצבעונית, החוטמית והוורדים ושאר צמחי הגן – כולם היו צמחי תועלת.

במהלך מצעד המאות והשנים נעלמו מהגינות הפרטיות חלקות בעלי החיים, ובדרך כלל גם חלקות הירקות, והגן הפך לדקורטיבי יותר. אם בימי הביניים אופיין הגינון בפונקציונליות יעילה, הרי שמסוף המאה ה- 19 ואילך הגן קיים בעיקר כצורת אמנות, שניתן למצוא את ביטויה בעבודות של ציירים כמו טרנר (באנגליה), וכמובן – קלוד מונה, שציורי הגן הפרטי שלו הם הידועים ביותר.
עם זאת, גם גודל החלקות הצטמצם עם השנים, בעיקר בערים, וכיום כמובן, משמש הגן בעיקר כמקום מרגוע ונוי. בהתאם לכך נשתנה גם התכנון, ונקבעו העקרונות הבסיסיים, שמעקב אחריהם מאפשר תכנון גינה מוצלחת.
עקרונות אלו תקפים לגבי כל גינה. אחד הוא דינה של גינת המושב הנרחבת או הגינה הפרטית הזערורית בקיבוץ, למין גינת הגג המפוארת ועד למרפסת השמש הקטנה.
גינה מוצלחת נמדדת בחלקה בהצלחתה לספק את דרישות ומשאלות דיירי הבית, כמו גם בהרמוניה השוררת בה ובתחושת הנינוחות שהיא מעניקה.
הצמחים בגינה כמוהם כלבני בניין: לבנה בודדת אינה מהווה בניין, ועליה להיות חלק ממארג שלם והרמוני של לבנים על מנת ליצור בית. כך גם הצמחים: גם אם צמח כלשהו הוא יפהפה בפני עצמו, עדיין שומה עליו להשתלב במרקם הגנני הכללי.קיים סוג של קסם בגינה שאי אפשר להאציל אל הבית, שהוא מעצם טיבו מוגבל בקירות ודלתות.

כלום נוכל לתאר לעצמנו עולם ללא הצבעים והניחוחות שמעניקים לו הפרחים? והריח הרענן של מדשאה שנקצרה זה עתה?