נדמה לי שקוראים לזה מנהיגות
עד כמה אני נכנעת לתכתיבים וכמה אני מכתיבה ויוצרת או למה גינון הוא המקצוע החשוב ביותר בעולם
מאת: סיגל הדר, גננית
אחרי שסופקו כל הצרכים הפיסיולוגיים של האדם - מים, מזון, קורת-גג וביטחון מכל הסוגים - גינון הוא טעם החיים, איכותם ולפעמים גם ממש הסיבה להם.
אני לא מתכוונת למשוגעים לדבר שזה עיסוקם ותחביבם העיקרי, אלא דווקא לציבור הרחב שאפילו לא שם לב לפרטים ולא מבדיל בין ברוש לצאלון. לאלה שלא שמים לב שנעים להם ברחוב מוצל מעצים או שערוגה פורחת גרמה להם לחייך, אבל הגיעו הביתה עם הרגשה טובה. לאנשים ברחוב שהזדמן להם ספסל בדיוק במקום המתאים וכשהם יושבים עליו הם רואים מולם תמונה של טבע ולא של עיר סואנת ומפויחת, לאלה שחיפשו מקום שקט לשהות בו ומצאו אותו בפינה נסתרת עם עץ, ספסל וכמה שיחים, לאנשים שיושבים במשרד סגור ומסיטים את המבט לחלון בלי לשים לב כי רואים דרכו עץ מלא התרחשויות של חרקים וציפורים ולטאות, כדי לאפשר לעצמם הפוגה משגרת המשרד. אפשר להמשיך להתפייט עוד הרבה, אבל נדמה לי שהרעיון ברור – גינון וצמחים משפיעים עלינו גם כשאיננו מודעים לכך.
גינון הוא טווח גדול מאוד של מופעים ופרקטיקות, החל מעציץ במשרד שהוא חלק מעיצוב וכלה בפארק ענק בן מאות דונמים שהוא תולדה של תכנון אדריכלי רחב היקף כולל ביצוע מורכב ויקר ותחזוקה שגרתית ארוכת טווח. בתווך נמצא כל היתר, שהוא הרוב: הרחוב – מרכזי או נידח, גינת המשחקים, גינת כיס שכונתית, חצר בית הספר או הגן, גינת הבניין המשותף, טיילת מכל סוג ומין, חזיתות מבני ציבור ועוד.
מטבעו נמצא הגינון בכל מקום ומקיף אותנו, גם כשהוא עשוי היטב וגם כאשר הוא גרוע ומוזנח ומהווה סכנה ומטרד. הוא משפיע על הסביבה ומושפע ממנה. שדרת עצים מטופחת מאצילה מיופייה על כל סביבתה ומושכת אליה ולסביבתה אנשים רבים ואילו סבך שיחים מוזנח שלוכד לכלוך, מהווה מטרד תברואתי, טומן בחובו מגוון סכנות, הופך את המרחב שסביבו למכוער ומוזנח ומרחיק אנשים מסביבתו, או למצער – מזמן פעילות אנושית פחות רצויה במרחב הציבורי.
המנעד הרחב הזה והאפקט החזק הטמון בו מחייבים אותנו – גננים ומתכננים – לאחריות גדולה מאוד מחד, ומאידך מאפשרים לנו מגוון גדול מאוד של אפשרויות להשפיע על המרחב ועל המשתמשים בו לטובה.
מגוון האפשרויות הזה הוא לב ליבה של הכתבה הזו.
האם נבחר לעשות העתק הדבק למוכר לידוע ולזמין או שנעוף על גבי הדמיון והניסיון והסקרנות והידע וניצור בכל מקום את מה שנכון לו ומתאים? האם נשתמש בקיים, נעצים אותו ונדגיש אותו או שנכפה סגנון מסוים בכל מקרה גם במחיר של מחיקת הקיים ויצירת חדש יש מאין? האם נכנע לטעם הקהל? עד כמה נלך עם האמת שלנו ושל המרחב עד הסוף גם במחיר של חוסר שביעות רצון של רוב הציבור? לפחות עד שיתרגל - או שלא.
מתי ואיך מתאים לשלב אופנות וסגנונות חולפים ומשתנים תדיר?
האם נכון לתכנן ולגנן עיר בנגב באותה צורה שבה מתייחסים לגינון בעיר שנמצאת במרכז הארץ? עיר חוף כמו עיר הררית? ישוב מדברי כמו ישוב בשפלה?
האמנם חובה לשמור בכל מחיר ובכל מקום על מה שהיה, ומנגד - האם תמיד חייבים לחדש או שלעיתים עדיף לשחזר?
עד כמה נכון להיכנע לתכתיבי מהנדסי תשתיות שונים ואיפה נכון להכריח אותם להתאים את ההנדסה לצרכי הנוף והגינון?
עד כמה נשרת קפריזות של מזמיני עבודה ואיפה נעצור או ננסה למצוא דרך ביניים שתהיה נכונה מקצועית ותשרת טוב מספיק את רצונם של היזמים.
כביש שש הוא דוגמה מצוינת לכך שאפשר וראוי וחשוב להכתיב את סוג הגינון בהתאם לתפיסת עולם ברורה אך לא שגרתית - בימים בהם תוכנן ובוצע, ובהתאם להיגיון כלכלי ותכנוני פורץ דרך.
מדובר בפרויקט הנופי הגדול בארץ שמלווה אותה לכל אורכה ונופיה בעלי האופי השונה למדי.
עד לפרויקט זה נסענו בכבישים חשופים לנוף הפתוח ללא כל התייחסות גננית או בכאלה שלאורכם שדרות עצים (איקליפטוס המקור על פי רוב) ארוכות. בנגב ובגליל, בגולן, בשפלה ובהר אותם עצים באותה צורה.
בתכנון כביש שש התייחסו המתכננים לנוף הסמוך משני היבטים מרכזיים: נוף טבעי פתוח ובלתי מופר ונוף מעשה ידי אדם, חקלאי בעיקר.
תכנון הצמחיה לאורך הכביש משתמש בערכים הנופיים הנמצאים לאורכו ומצטט את הצורות האופייניות להם, אם על ידי שתילת עצים בשורות דוגמת שתילה חקלאית בפרדסים ומטעים, אם באמצעות שתילת צמחים עשבוניים שמדמים שדות דגן חקלאיים ואם בשתילת צמחי בר בצורה דומה לזו שבה הם גדלים בטבע. סוג הצמחים משתנה בהתאם לאזור הגיאוגרפי בו עובר הכביש. כך נסיעה שימושית יומיומית הופכת לטיול נופי מהיר ומגוון וחושפת ציבור עצום של אנשים שלא בהכרח מכירים את הטבע, לנופים, צמחים וערכים שונים ומגוונים תוך כדי יצירת שפה ברורה ואחידה לכל אורכו ותרומה אקולוגית משמעותית.
דוגמה שנויה במחלוקת היא הכנסת צמחי בר לגינון בערים ושימור וטיפוח שטחי טבע עירוני בתוך העיר סמוך לשכונות מגורים. חובבי הטבע ואנשי המקצוע רואים בזה את חוד החנית של גינון עכשווי נכון והולם ומוצאים בכך יופי רב וערכים חשובים, ואילו תושבים רבים רואים בזה הזנחה, מטרד וסכנה ומייחסים זאת לזלזול וקמצנות של הרשות כלפיהם.
שילוב טוב בין השניים קיים בפארק הירקון המכיל בתוכו גם שטחי גינון סטנדרטיים ומקובלים: מדשאות, שבילים סלולים, שיחיות גזומות ותערוכות חוץ וגם שטחי טבע עירוני מטופחים יותר או פחות: שלולית מים גדולה עם צמחי גדה, חורשות איקליפטוסים נטועות שלא נעשה בהן כל פיתוח ושטחי בור בהם צומחת צמחיית בר מקומית וקמלה בקצבו של הטבע.
זוהי דוגמה טובה מפני שהיא מאפשרת לקהל תחושה של פארק מטופח, בטוח ובטיחותי, עם גישה יומיומית לטבע על שלל תופעותיו. בתוך המכלול הגדול מאוד הזה, אנשים יכולים להתרגל לחבב אופי שונה של גינון ולהרחיב את המנעד התרבותי והערכי שלהם. הקהל לומד לזהות יופי, איכות והנאה גם בתוך דברים פחות שגרתיים ומאפשר בכך פיתוח ואף כמיהה למגוון רחב של סגנונות גינון.
פיתוח נכון צריך לכלול איזון בין השגרתי והמקובל שיוצר תחושת שייכות, בטחון ושביעות רצון לבין הכנסת סגנונות חדשים בקנה מידה קטן יחסית שיאפשר לקהל הרחב להתרגל אליהם ולאמץ אותם כלגיטימיים ורצויים.
בסופו של דבר המרחב הציבורי שייך לציבור ואותו עלינו לשרת נאמנה ללא התנשאות אך ללא התבטלות בפניו.
נדמה לי שקוראים לזה מנהיגות.