ורדים מטפסים

כתבה: דלית קסלסי, גן הורדים

הוורדים המטפסים הם ורדים בעלי ענפים גמישים וארוכים, עליהם מתפתחים הפרחים בגווני-גוונים מרהיבים

באחד החיבורים הראשונים על ורדי נוי שיצאו בעברית, חוברת "הוורד" מאת מ. שוורצמן משנת 1944, נכתב כי "כאשר אין הענפים יכולים לעמוד זקופים מעצמם וזקוקים למשענת, קוראים לוורד ורד מטפס או משתרג".

ואכן לא ניתן להגיע להגדרה מדויקת מזו, שכן הוורדים המטפסים נבדלים מאד זה מזה במראם, בגובהם ובתכונות הפריחה שלהם. יש בהם מעוצים וחזקים המטפסים אל על, ואחרים שענפיהם דקים וגמישים אותם ניתן לכרוך בקלות סביב גדרות ומעקות, או להניח להם להשתלשל על גבי חומה או מסלעה. לחלקם פרחים גדולים במיוחד ולאחרים פרחים קטנטנים המקובצים בתפרחות ובמכבדים מושכי-עין. הם פורחים בדרך כלל באביב, חלקם חוזרים שוב בפריחה סתווית, ואחרים יתמידו בפריחה משך כל הקיץ והסתיו. הוורדים המטפסים אהובים מאד על בעלי הגינות ביכולתם ליצור פרגולות פורחות וריחניות, משוכות או "עמודים פורחים" בשלל צבעים. מיסיס פייר זני הוורדים המטפסים ממוינים לכמה קבוצות על פי תכונותיהם ומוצאם. בגיליון זה נכיר את הקבוצות המודרניות של הוורדים המטפסים ואילו בחלק השני של הכתבה (שיתפרסם באחד הגליונות הקרובים של "גן ונוף") נכיר את הקבוצות ההיסטוריות, וחלק מוורדי הבר המטפסים. בכתבות אלה נתמקד בעיקר במטפסים הנפוצים אצלנו בארץ, ומתאימים לאקלימה החם.

הקבוצה המודרנית הגדולה ביותר של ורדים מטפסים היא "המטפסים גדולי-הפרחים"

(Large Flowered Climbers). בקבוצה זו מטפסים בעלי פרחים גדולים יחסית, שרובם מתמידי-פריחה, ורבים מהם מצויים בישראל. אחד המוקדמים בארץ היה 'ניו דון' בצבע ורוד בהיר החוזר בפריחתו, שנוצר ב- 1930 ומסוגל בהישענו על עץ להגיע עד לגובה של 8 מ'. בגלל חוסנו המיוחד, נפוץ כהורה בהכלאות של מטפסים רבים אחרים. מצאצאיו הידועים בישראל: 'אלוהה', 'דון ז'ואן', 'קוראל דון' ו'פרדה'. 'בלייז' (1932 – השנה בה נוצר הזן) שעל פי נתונינו גדל בארץ כבר משנות ה-40, הוא חזק וחסון ובעל תפרחות אדומות, אינו ריחני ביותר אך חוזר בפריחה סתווית. 'דון ז'ואן' (1958) צבעו אדום כהה, פרחיו המלאים והריחניים במקצת דומים לפרחי הדהליה. בשנות ה-60 וה-70 שימש כמטפס האדום האולטימטיבי, מאחר שפריחתו ממושכת והוא מסוגל להגיע לגובה של 5 מ'. מטפס אדום נוסף הוא 'אלטיסימו' (1966), בעל פרחים פשוטים פתוחים וגדולים מאד הפורח באביב.
מבין המטפסים הצהובים, נציין את 'גולדן שאוארס' (1956) שפרחיו מסולסלים וריחניים, מטפס מצטיין אף שנוצר לפני כ-50 שנה. גובהו עד 4 מ', עליו מבריקים והוא ישתלב היטב בתוך ערוגה פורחת בגווני סגול ואדום-יין למשל. קיטום לאחר הפריחה יסייע לפריחה חוזרת משך כל הקיץ.

מבין המטפסים הוורודים נזכיר את 'אלוהה' (1949) שעלי הכותרת הריחניים שלו מבהירים בהדרגה כלפי ההיקף ונושרים עם קמילתם;
'הנדל' (1965) בצבעי לבן-קרם וורוד שחוזר בפריחה בסתיו, מפתח זרועות עבות ביותר ועל כן כדאי לבצע גיזומי החלפת זרועות תכופים לשמירת צורתו הנאה;
'לוויניה' (1980) בעל צבע ורוד יציב שאינו דוהה, יחזור בפריחה אם רק יקטם באופן סדיר. גובהו כ-3 מ' והוא מומלץ לתנאי הארץ;לוויניה
וכן 'הרלקין' (1986) אשר פורח רק באביב בגווני ורוד ולבן.
המטפס הוורוד היפה והחסון ביותר לטעמי הוא 'פייר דה רונסאר' (1988), בעל פרח כדורי גדוש עלי כותרת בצבעי ורוד ולבן, ריחני במקצת, אשר בגלל משקלו תלוי כפעמון על גבי הענף. פריחתו הבהירה והשופעת נושרת באופן חינני ביותר סביב המטפס ועל כן יבלוט למרחוק אם ימוקם על רקע כהה, כגון במרכז מדשאה. ענפיו מעוצים וחזקים וגובהו עד 4 מ'. בארץ פורח כל הקיץ והסתיו.
המשוטטים -בתחילת המאה העשרים נוצרה קבוצת מטפסים מודרנית נוספת, "מכלואי-וישורה"(Hybrid Wichurana), ובה מטפסים בעלי ענפים דקים, גמישים וארוכים. מטפחיהם החשובים היו Van Fleet האמריקאי ו-Barbier הצרפתי. מטפסים אלו נוצרו כתוצאה מהכלאות עם ורד וישורה וזכו עד מהרה לכינוי "משוטטים" (Ramblers).
ורד וישורה (על שם מקס וישורה, שמצא את ורד הבר הזה בסין וביפן ב-1859 בעת מסע אקלום עבור הגן הבוטני הברלינאי) הוא ורד זוחל בעל פריחה לבנה, שלא מתרומם יותר מ-25 ס"מ מעל הקרקע, אך מפתח ענפים היכולים להגיע עד לאורך 4 מ' בשנה. ניתן לדמות אותו לכעין עכביש ענק בעל זרועות ארוכות ורכות ה"משוטט" לכל עבר בנסיון לצוד את טרפו. עלעליו המבריקים הם סימן היכר לרוב בני-המכלוא שנוצרו ממנו.
יתרונם של הוורדים המשוטטים היה הצטיינותם בענפים דקים וגמישים ,המאפשרים הדליה בכל אופן רצוי, וזאת בנוסף להיותם חיוניים ובעלי צמיחה מהירה, עמידותם למחלות, לקור ולסוגי קרקע שונים ופריחתם הממושכת (עד 6 שבועות באביב). לכבודם התפתחו אז שיטות תמיכה המותאמות במיוחד לאופיים המשוטט. הם נועדו לקשט ולעטר, להיכרך ולהשתלשל במלוא פריחתם מעמודים, פרגולות, קירות וגדרות. פיץ1
בגנים באירופה יוצרו עבורם חישוקי ברזל מיוחדים (קרינולינות) מתוכם פרץ הוורד ונפרש במלוא הדרו. גננים–אומנים יצרו מהם צורות מושכות-עין כמו פרפרים, סלים ומטוסים, כך שעד מלחמת העולם הראשונה כבר עלו על כל הציפיות באשר לוורדים מטפסים. אולם החיסרון שמנע את המשך טיפוחם היה גודלם. מכלוא-וישורה טיפוסי מגיע לאורך של יותר מ-20 מ', ואין לו יתרון בגינה קטנה. וכך, עם הקטנת הגנים והתבססות הוורדים השיחיים הקומפקטים בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה, נעצר טיפוח הוורדים המשוטטים. מבין כ-100 ורדים משוטטים שנוצרו עד סוף שנות ה-30, מעטים הגיעו לישראל ורובם לא שרדו.
היום המשוטט היחיד הקיים בגן הוורדים בירושלים הוא 'מריה-ליזה' (1936) שפרחיו פשוטים וזהובי-אבקנים בצבעי ורוד-לבן, והוא פורח אחת לשנה בסוף חודש מאי. קווסט-ריטסון מציין בספרו כי באקלים חם או ים-תיכוני, רוב מכלואי-הוישורה אינם שורדים כי חסרה להם תרדמת החורף הממושכת של אירופה. אחרים אינם מאריכים ימים ויש להחליפם כל מספר שנים. מכלואי-קורדס- עם תום מלחמת העולם השניה החל וילהלם קורדס הגרמני ביצירת ורדים מטפסים קומפקטים, המתאימים לגינות קטנות ועמידים לחורף האירופי. הם נכללו בקבוצת "מכלואי-קורדס" (Hybrid Kordesii). מביניהם גדלים אצלנו 'המבורגר פניקס' (1954), 'דורטמונד'(1955) 'גרוס אן קובלנץ' (1963) ו'סימפטי' (1964). שלושת הראשונים חוזרים גם בפריחת סתיו, וכולם אדומים וחסונים ביותר.
באותה תקופה יצר Meilland הצרפתי את 'קוקטייל' (1957) שפרחיו פשוטים בצבעי כתום וצהוב, מאדימים בהתבגרם, ואז דוהים לקראת קמילתם. 'קוקטייל' מוגדר כיום כשיח קשתי אך הוא מתנשא לגובה של כ-4 מ' ללא משען ובהישענו על עץ מסוגל גם להגיע לגובה 10 מ'. לכן מתייחסים אליו לרוב כמטפס והוא מתאים מאד לאזורים חמים. ישנה סברה כי יפרח גם בהשקיה מועטה מאד (יתכן גם לגבי 'אייסברג מטפס') אלא שהדבר לא נבדק באמצעות ניסוי מבוקר.
הספורטים המטפסים -בנוסף לקבוצות המודרניות שהוזכרו, קיימים מטפסים מודרנים שהורתם מוטציה (שינוי ספונטני בגנים או כרומוזומים בתא) שהתגלתה בוורד שיחי, ואשר כתוצאה ממנה החל הוורד לפתח ענפים ארוכים והפך בעצם לוורד מטפס בעל תכונות פריחה זהות לוורד השיחי המקורי. מטפסים אלה נקראים בשמו של הוורד בו התגלתה המוטציה ובתוספת המילה 'מטפס'. בקרב אנשי המקצוע הם מכונים 'ספורטים' (Sports). לדוגמה: 'אייסברג מטפס' הינו ספורט של הוורד השיחי 'אייסברג' ומשתייך בהתאם לקבוצת "הפלוריבונדה המטפסים".
הספורטים המודרנים הגדלים היום בארץ הם: 'טאליסמן מטפס' (1930) בצבעי צהוב וכתום הפורח בעיקר באביב, 'מיסיס פייר ס. דופון מטפס' (1933) בצהוב ריחני עם אבקנים אדומים החוזר בסתיו, 'הארט'ס דיזייר מטפס' (1945) בוורוד עמוק, 'פיס מטפס' (1950) בצבעי צהוב וורוד וכמובן 'אייסברג מטפס' (1968) אשר פורח בפרחיו הלבנים כמעט ללא הפסקה במשך כל הקיץ. ניו דון
כדאי לדעת שחלק מהספורטים המטפסים אינם מתמידי-פריחה כמו השיח המקורי. מכיוון שענפיהם נוטים להתעצות ולהתעבות במהירות, כדאי לבצע בהם החלפת ענפים תכופה שתעודד את הפריחה. אך אין לקצר ענפים, מכיוון שפעולה כזו מדכאת לעתים את התארכות הענפים והוורד עלול "לחזור" לצורתו השיחית.

גיזום ועיצוב ורדים מטפסים
ורדים מטפסים אין נוהגים לגזום כלל בשלוש השנים הראשונות שלאחר שתילתם. לאחר מכן מבצעים בעיקר גיזומי סניטציה, דילול והחלפת זרועות ותיקות בחדשות. גיזומי העיצוב היחידים שכדאי לבצע מטרתם לעודד צימוח אנכי של ענפים חדשים ולגרום למטפס להגביה עוד. זרועות חדשות יתפתחו בדרך כלל בבסיס הוורד או יסתעפו מזרועות ותיקות המאונכות לקרקע.
על כן כדאי לקצר זרוע ותיקה עד למקום בו מסתעפת ממנה זרוע חדשה, וכן לגדוע זרועות הצומחות רחוק מדי מהתומך. גיזומים אלה רצוי לבצע בחודשי הסתיו בלבד (החל מספטמבר). זאת מאחר שבאביב נצפתה התייבשות ענפים שהתפתחו לאחר גיזומים חורפיים במטפסים, שנגרמו כנראה מחמת היובש והחמסינים של עונת האביב בארץ.
גיזום סתיו, יאפשר מזג אויר נוח ומרווח זמן להתפתחות הענפים והתעצותם לפני בוא האביב. כדי לגרום למטפס מתמיד-פריחה לפרוח במספר גלים לאורך העונה, יש לקטום את ענפי הפריחה עם קמילת הפרחים לכשני-שליש מאורכם, 2 מ"מ מעל ניצן המצוי בחיק העלה. פרחים חדשים יתפתחו שוב תוך 4-6 שבועות כתלות במזג האוויר, מצבו של הוורד ויכולת הפריחה של הזן.
ורד מטפס יגיע לשיא גודלו לאחר כ-7 שנים ויותר. מכיוון שאין לו אמצעים משלו למשען או היכרכות, יש לקשרו לתומך באמצעי קשירה רכים וטבעיים (חבלים, יוטה, חוטי רפיה וכו') ובקשירה דמויית הסיפרה "8". העיקרון הוא הכוונת הזרועות העיקריות לצמיחה אנכית לגובה, ואז קשירת מירב הענפים המסתעפים מהזרועות והכוונתם לצמיחה אופקית שתגביר את הפריחה לאורך הענף. סוגי התומכים הם רבים ומגוונים וכדאי להתאימם לאופי הוורד המתוכנן.
מטפסים מעוצים וחזקים זקוקים לתומך כבד מברזל או מתכת המעוגן היטב לקרקע, בעוד שלתמיכת מטפסים שענפיהם דקים וגמישים ניתן להסתפק ברשת עשויה עץ או מתכת קלה. כאשר התומך הוא קיר יש לחשב מראש את מרחק השתילה כך שיאפשר למטפס התפתחות תקינה למלוא היקף הנוף והשורשים (מרחק שתילה של 0.4-1.5 מ' מהקיר).
כדאי למתוח כבלי מתכת אופקיים על גבי הקיר, אליהם ניתן להצמיד את ענפי המטפס. ליצירת "עמוד פורח" ניתן להשתמש בעמוד ברזל מגלוון המבוטן היטב לקרקע. כדאי לשתול שני פרטים משני צידי העמוד במרחק של 0.4-0.6 מ' ממנו.
להמשך קריאה על ורדים פורחים