"אמרו על ר' עקיבא שהיה מחלק קליות ואגוזים לתינוקת בערב פסח, כדי שלא יישנו" (תלמוד בבלי, פסחים ק"ט). ייתכן שמכאן המנהג למלא כיסיהם של ילדים באגוזים בחג הפסח. והאגוז, הרי הוא אגוז המלך, שגדל בתקופת אבותינו במקומות רבים בארץ אך היום כמעט ונעלם.
כתב : יצחק הל-אור
היסטוריונים מניחים שאגוז המלך, אגוז המוזכר בקשר לר' עקיבא, הוכנס לארץ ישראל כ- 200 שנה לפני הספירה, אולם שמו נזכר במקורותינו לראשונה בשיר השירים (המיוחס לשלמה המלך), שזמן כתיבתו על פי המסורת מאות שנים קודם לכך. "אל גינת אגוז ירדתי" נוגה הראובני מפרש "ירדתי", שגידלו אגוזים באיזור השפלה והבקעה, במקומות נמוכים ששם קר יותר בחורף ואכן עץ דורש להתפתחותו יחידות קור* לא מעטות".
* יח' קור= מנת קור, מידת הקור הדרושה לשם שבירת התרדמה של הצמח הנשיר. מכפלת השעות שבהן הטמפרטורה נמוכה מסף הקור (בארץ 8 מעלות צלזיוס) בהפרש שבין הטמפ' בפועל לבין הסף, הנה מנת קור. לדוגמא: 12 שעות שבהן שררה טמפ' של 6 מעלות, נותנות 24 יח' קור. לכל צמח דרישה למנות קור שונות להתעוררות. אפשר במידה מסוימת להחליף מנות קור לשבירת התרדמה בריסוס בחומרים כימיים כמו שמנים ותרכובות חנקניות. פיתוח זנים שאינם דורשים יח' קור רבות להתעוררות, היא אחת ממשימות המטפחים לגידול עצי פרי נשירים בארצות חמות יחסית.
האגוז גדל בתקופת אבותינו במקומות רבים בארץ, לרבות השפלה ועמק הירדן. יוסף בן מתתיהו מספר על עמק גנוסר: "פה צומחים לאין ספור אגוזים הדורשים להם קרה יותר מכל הנטעים, ועל ידם תמרים יונקים את להט השמש". כנראה גידלום בצל הדקלים כדי להגן עליהם מהחום ומקרינת השמש הקיצית אבל הגידול העיקרי היה בהרים, בייחוד בהרי הגליל.
מוצאו של אגוז זה מארמניה, מקווקז, מההרים הצפון-מזרחיים של פרס ומהודו. לא"י הגיע האגוז מפרס וכן לרומא צרפת וספרד. ואכן שמו האנגלי של האגוז Persian ויש שמכנים אותו English walnut בערבית נקרא העץ ג'וז, ושמו הלטיני Juglans נוצר כנראה משתי מילים jovis glans - פרושו הבלוט של יופיטר. - אגוז האלים. שם נוסף Janca glans פרושו בלוט עטוף. שמו העברי אגוז המלך הוא תרגום שמו הלטיני J. regia יש להבדילו מהאגוז השחור Jnigra שהוא יליד אמריקה, ומשמש לעתים ככנה לאגוז המלך. בעיני העמים באיזור היה האגוז סמל הפוריות, והיו משליכים לפני החתן והכלה אגוזים. העובדה כי האגוז מכוסה בשני חצאי קליפות הדבוקות זו לזו ובתוכן ה"מוח" והעובר, מסמל אולי את העובר שבתוך הרחם. פרשנות אחרת אומרת, שכשם שקליפת האגוז קשה מבחוץ ובתוך יש חלקים מתוקים וגם מרים (המגורות), כך יכולים חיי הזוג הצעיר להיות מתוקים ושלווים או מלאי מרירות ודאגה.
אנו למדים מהמשנה והתלמוד שגדלו אז שלושה טיפוסי אגוז: אגוזים שקליפתם דקה אגוזי פרך; אגוזים שקליפתם בינונית, ושמם בינוני; ואגוזים שקליפתם קשה וידועים בשם קנטרנין. בילקוט שמעוני (שיר השירים ו') כתוב: "...האגוז יש בו שלושה מינים: אגוז פרך, אגוזים בינוניים ואגוזים קטרונים. של פרך - שנפרך מעצמו, הבינוני - אתה מקיש עליו באבן ונשבר, והקטרונים - אתה מקיש עליו באבן לשברו ואין תועלת בו".
בשיר השירים רבא משווים אגוזים לעושי צדקה בעם ישראל: "מה אגוז זה יש בו אגוזי פרך, אגוזים בינוניים ואגוזים קנטרנין - כך ישראל, יש מהם עושים צדקה מאליהם, ויש שאם אתה תובעם הם נותנים, ויש שאתה תובע ואין עושים".
כנראה שעצי האגוז נחשבו לעצים גדולים וחלקלקים המסוכנים לטיפוס, ובמדרש עוסקים בהלכות זהירות הן לגוזם המומחה והן למנהיג ציבור, הזהירות רלבנטית גם בימים אלה. וכך כתוב שם בשיר השירים רבא (ו' י"א): "...האגוז כל מי שאינו אומן לעלות בו מיד הוא נופל... מה אגוז זה חלק... וכל מי שעולה לראשו ואינו נותן דעתו איך יעלה הוא נופל ומת... כך כל מי שהוא מנהיג שררה על הציבור בישראל, ואינו נותן דעתו היאך הוא מנהיג את ישראל, סופו שהוא נופל..."
שורשיו של האגוז נתקפו ע"י מזיקים וחרקים נוברים (בעיקר סס הנמר הנחשב למזיק קשה שלו עד היום), ולפיכך השאירו את השורשים העליונים גלויים כדי שיוכלו לראות ולהשמיד את המזיקים. בשיר השירים רבא (ו' י"ז) כתוב כך: "מה הנטיעות הללו, אם אתה מכסה שרשיהן בשעת נטיעתן הן מצליחות ואם לא אין הן מצליחות, אבל האגוז הזה אם אתה מכסה שרשיו בעת נטיעתו אינו מצליח, כך ישראל, מכסה פשעיו לא יצליח".
האגוז שימש כאומדן לגודל: "שיעור האתרוג הקטן - רבי מאיר אומר כאגוז..." (משנה, סוכה ג' ז').
אגוז המלך - Juglans regia משפחת האגוזיים
עץ נשיר חד-ביתי (פרחי זכר ונקבה נפרדים באותו עץ), בעל עלווה נאה. העלים גדולים מנוצים, עם עלעלים גדולים, במספר לא זוגי (בד"כ 5 - 9), בעלי ניחוח אופייני.
פורח מאמצע אפריל, כשהפרחים הזכריים, דמויי עגיל, נישאים על ענפי אשתקד, ואילו הנקביים בודדים או בקבוצות קטנות, בקצות הלבלוב הצעיר.
חורף חם גורם לדיכוגמיה - הבדלים בזמני פריחת הזכריים מול הנקביים. במקרה כזה תהיה פחיתה משמעותית בהפריה, הנעשית ע"י רוח. הפרי מבשיל בספטמבר, כשהקליפה הירוקה - השומרת - מתפשקת, והאגוזים נושרים על הארץ ומשם אוספים אותם. מחסור במים בתקופת יצירת הפירות גורם לאי מילוי הפרי ולקבלת אגוזים ריקים. הניבה מתחילה בגיל 4 - 5 וניבה מלאה בגיל 10.
הפרי רגיש לעש התפוח. במטעים ובקבוצות עצים חובטים על הענפים ומנערים אותם כדי להפיל את הפירות על יריעות ששטחום מתחת לעץ. במטעים גדולים מנערים את הפרי הבשל במנערת מוטורית. כאמור, אין היום בארץ מטעים מסחריים. האגוז עשיר מאד בשומן בלתי רווי (המוריד את הכולסטרול בדם), בחלבון ובוויטמינים מקבוצת ה-B. משתמשים באגוז לאפייה, כתוספת לשוקולד וגלידות, כתוספת לסלטים וכן מפיקים ממנו שמן - טוב לשומרי פסח הנזהרים בקטניות.
העץ זקוק לקרקעות עמוקות ומנוקזות, ורגיש למחסורים באבץ. זריעים של הטיפוס החברוני או עצים המורכבים על זריעי הטיפוס הזה יכולים להתפתח גם בקרקעות גיריות ושטוחות יותר.
הפרי שימש למאכל כמזון עשיר בכל השנה ובימי חג, ונחשב למעדן מלכים. בייחוד היו אוגרים אותו בעת צרה ו מלחמה, יחד עם תבואה, שמן, יין ותמרים. ואכן בחפירות מאיזורי מלחמה ובמבצרים שהיו בארץ, נמצאו קליפות אגוזים, גרעיני תמרים וכדי יין ושמן.
היו מחלקים אגוזים לילדים כפי שאנו מחלקים להם היום סוכריות. וכך נאמר במשנה (בבא מציעא, ד' י"ב): "לא יחלק החנווני... אגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילם לבוא אצלו, וחכמים מתירים".
להמשך קריאה על פפאיה-פרי אקזוטי