על מערכת השבילים בגני הזיכרון שבגני רמת הנדיב, המחברת בין חלקי הגן השונים ומשמשת להעברת מסרים גלויים ונסתרים
כתבה: רונית זקס
התכנון המקורי של גני הזיכרון שנעשה על ידי האדריכל אוריאל (אוטו) שילר בשנת 1936, כלל מערכת של שבילים על פני 70 דונם, העוברים בין גנים שונים, כל אחד ממוקד בנושא אחר. במרכז המתחם, במקום בו הטופוגרפיה גבוהה ביותר, נחצבה מערת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד ורעייתו עדלאייד.
שילר שאף שהמבקרים בגן ישהו בו כמחצית השעה. משער הכניסה ועד למערת הקבר השביל רחב וברור. שבילי ההליכה האחרים מפותלים, מקשרים בין הגנים השונים, מזמינים את המבקרים לשוטט ולגלות את רזי המקום, כל אחד בקצב המתאים לו.
הכניסה הראשית לגניםשביל הכניסה הראשי לגנים מחולק על ידי פסי
דשא צרים לחמש רצועות אורך, רמז לחמשת הבנים וממשיכי דרכו של מייסד שושלת רוטשילד,מאיר אנשל. מבט קרוב על ריצוף השביל מגלה צורת סידור מיוחדת של האבנים המשתלבות, מלבניות בצורתן, שכל שמונה מהן מותירות ריבוע קטן במרכז.
כאשר נבנה מרכז המבקרים החדש והיה צורך לחבר את הריצוף אל הגנים, נוצקו במיוחד אבנים משתלבות בגודל המקורי, להמשכת הריצוף אל מחוץ לשער הכניסה. השינוי היה אחד: את פסי הדשא מחליפות אבנים משתלבות באותו הרוחב.
למותר לציין, שבריצוף הישן נעשה שימוש חוזר ברחבי רמת הנדיב.
שבילי הגןכל הדרכים מובילות למערת הקבר, בשלב זה או אחר. אספלט הוא החומר המקורי של השבילים בגנים, שעדיין משמש בחלקים שונים, כשאבן טבעית תוחמת את השביל. עם השנים, ועם התעבותם של שורשים שפגמו באחידות גובה הריצוף, הוחלף האספלט באבנים משתלבות ואבן גן יצוקה לצידן, לפי האופנה שהיתה מקובלת בשנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה.
אחרי אי אלו שנים, לשורשי העצים ממש לא היה משנה מה הם דוחפים, וגם ריצוף האבנים המשתלבות נזקק לתיקון מדי פעם. המגמה כיום היא, לחזור לאספלט הנגיש.
הריצוף משמש, באופן תת-הכרתי, להעברת מסרים שונים: בכניסה המשנית לגן, בואכה גן הוורדים, משטח מעוגל של חצץ דק מעשיר את ההליכה במרקם וברחש המעירים את החושים.
שבילים משניים המתפתלים ברחבי הגן, מאפשרים למבקרים להגיע לפינות ישיבה חבויות, מורכבים מחומרים שונים כגון מחלוטה מהודקת שבשוליה אבן גן טבעית, ושביל אבנים טבעיות, המאפשר חלחול מים. סמוך למערת הקבר, תוכלו למצוא גרמי מדרגות חצובות בסלע, המעצימות את התחושה של ההליכה בנוף קדום.
דרך הגניםכפי שהימים עוברים להם לפעמים מבלי שנרגיש, כך גם בהליכה בשבילי הגן עובר המבקר מגן אחד למשנהו באופן טבעי, זורם מגן הוורדים, לגן המפלים ולגן הדקלים. שני מקומות עניין הם שונים: האחד, מערת הקבר שיש לה כניסה ויציאה אחת כיאה לתחנה סופית. השני הוא גן הריחות, המיועד לאוכלוסיה שאינה רואה, שתוכנן בשנת 1986 לבקשתה של דורותי רוטשילד. לגן, שצורתו ככליה, פתח צידי ולהסבת תשומת ליבו של העיוור לכניסה, נבנה תא גינון מוגבה המשמש גם כספסל המדרבן את ההולך לבקר במתחם. למותר לציין, שגם הריצוף בגן זה בעל דוגמה מיוחדת, כעין ציור, שעיוור יכול לחוש בו ולמצוא בו את דרכו.
שימור ושיחזורהמגמה בניהול הגנים היא דבקות בתוכנית המקורית של שילר. כך למשל, שביל שחצה מדשאה ונעלם עם השנים, שוחזר באמצעות אבני קפיצה. בחלק המזרחי של הגנים שוחזר מחדש שביל צדדי, החובר אל שביל משני אחר בגן הדקלים. עם זאת, בעדיפות ראשונה עומדת המטרה להנגיש את השבילים המקוריים לסטנדרטים של היום לאנשים עם צרכים מיוחדים. כך למשל, בגן הוורדים הונגשו השביל החוצה את הגן וגם המדרגות בחלקו העליון. בכך כמעט והושלמה הנגשת כל השבילים בגני הזיכרון, שהם כיום בני 65 שנה.
בבואכם לגני רמת הנדיב בפעם הבאה, תנו עוד מבט בוחן תחת רגליכם: בשביל המרכזי או המשני, כמעט באופן בלתי נראה, תוכלו לגלות רובד נוסף המעשיר את חוויית הביקור.
להמשך קריאה על גני רמת הנדיב ואורחיהם