גן המייסדים בחדרה

סוד ההצלחה של גן המייסדים בחדרה הוא בתכנן הבסיסי המוצלח אבל בעיקר ברוח האדם העומדת מאחורי שיקום הגן. לגן הזה יש אבא. לא אבא זמני, לאבא אינטרסנטי, אלא אבא אמיתי שהגן הוא בבת עינו - ולטווח ארוך.

כתבה: נורית חרמון צילומים: מיקי לרר ונורית חרמון

גן המייסדים בחדרה עומס על גבו תארים רבים: גן היסטורי ממדרגה ראשונה, גן זיכרון למייסדים, גן יד לבנים שנפלו במלחמות וגן ציבורי במרכז העיר. עצם ריבוי התארים הזה מעלה את השאלה כיצד עומד הגן במשימה. האם היא כבדה מדי? האם הכבידו תפקידים? ואם הגן אכן עומד בעומס המטלות כיצד נעשה הדבר, או יותר נכון בזכות מה? כדאי לומר כבר עתה שהגן עבר שיקום מסיבי לפני כעשור שנים, לכן הגן הוא גם גן משוקם ומתבקשת השאלה מה קרה לשיקום אחרי עשר השנים הללו.
גן היסטורי לעל שום מה?
גן המייסדים הוא הגן הראשון של העיר חדרה, שנוסדה בשנת 1891 הוא וקם בשנת 1911 כאשר אהרון אהרונסון נטע בו מספר גדול של עצי סרק ובהם שדרה גדולה של דקלי וושינגטוניה חסונה. למעשה, באתר הגן היתה משתלה של אהרון אהרונסון, שהפכה לשלוחה של חוות הניסיונות החקלאית שהקים בעתלית.
בגלל אישיותו הרב-גונית של אהרונסון, פרסומו העולמי כמגלה "אם החיטה" ורשת ניל"י הקשורה בשמו, קשור האתר ישירות לאחד המיתוסים הגדולים של ההתיישבות בארץ ישראל אך כל זאת באופן סמוי כי אין על כך ציון כלשהו בשטח.
בשנת 1966 במלאת 75 שנה לייסוד העיר, הוקמה בלב הגן אנדרטה לזכר מייסדי חדרה שתוכננה על ידי האדריכל מ. זילברמן.

גן משוקם

בשנת 1991, כאשר מלאו לחדרה 100 שנה, קיבלו פרנסי העיר החלטה לשקם את הגן שהתרפט עם השנים.
בחוברת שהופקה לגיוס תרומות לשיקום הגן נאמר: "שדרת דקל הוושינגטוניה המיוחדת נעלמה במרוצת הזמן בצמחיית הגן הסבוכה ואיבדה את ייחודה. גם למערכת השבילים ולגן אבדו במרוצת השנים אותה סימליות וקשר לעבר, שאותם אמורים היו לקדש".
בין יוזמי הרעיון לשיקום הגן היה אהרון קמינגר, יו"ר עמותת יד לבנים בחדרה, אשר מנהל כיום את הגן. קמינגר, שרואה בעבודה זו ייעוד אמיתי, הצליח לרתום למשימת השיקום של הגן החדש את הפסל הידוע, דני קרוון, את אדריכל הנוף צבי דקל ממשרד "תכנון נוף" ואת מיכה פרי כמהנדס המיזם (מיכה פרי, למרבית הצער, נפטר בשנת 1998). העבודות לא החלו לפני שהובטח, בהתקשרות חוזית, שהגן יטופל כראוי גם לאחר הקמתו.
בשיקום הגן והאנדרטה לזכר בני העיר שנפלו במערכות ישראל הושקעו כ- 12 מיליון ש"ח ועשר שנים ארוכות של תכנון וביצוע.
השיקום שנעשה בגן לא היה שיקום-שחזור אלא שיקום-לחידוש תוך ניסיון לכבד את האנדרטה הוותיקה לזכר המייסדים ובמיוחד את העצים הוותיקים. בראש ובראשונה דקלי הוושינגטוניה, שני הינבוטים שבעי הימים בכניסה הצפון-מזרחית, עצי ברוש בוגרים מאוד, איקליפטוסים ענקיים, עצי סיגלון, בוהיניה וטרקליניס צעירים יותר. חלק מעצי הוושינגטוניה עברו כבר את גיל ה- 90 והיה חשש שיקרסו. משום כך הם נכרתו ותחתם נשתלו עצים צעירים. בעתיד יצטרכו להמשיך ולהחליף עצים בשדרה. גם הקקטוס הענק שממוקם אחרי משטח החול הועתק במאמצים כבירים ממקומו הקודם.
על פי תוכניתם המשותפת של דני קרוון וצבי דקל נפרץ ציר מרכזי מתחיל ברחוב ויצמן במפנה הצפוני, עובר בין יד לבנים ובנין הספרייה העירונית ונמתח עד לקצהו הדרומי של הגן שם דרך קשת ישנה יוצא המטייל לרחבה המובילה למדרחוב של חדרה. ציר נפלא זה הוא לב ליבו של הגן ועוד נחזו לדבר בו.
התוכנית הרעיונית החדשה של הגן היתה להרוס את הציר המרכזי, שהוושינגטוניות מהוות לו מעין משמר כבוד, ולבנות משני צדדיו רצף של נופים המשקפים את תולדות העיר חדרה.
ראשון מכיוון דרום ומימין הוא נוף הפרדסים: עצי הדר בני 45 שנה המחוברים זה עם זה בתעלות השקיה צרות בנוסח הימים ההם. כן נבנתה במקום באר ומשאבה עתיקה אותנטית אותרה והובאה אחר כבוד (לאחר מאמצים לא מבוטלים); שני משמאל לציר הוא נוף בריכות נוי משופעות בצמחיה, המסמלות את הביצות שהיו במקום; אחרי הבריכות מימין לציר משתרע משטח חול נקי כמעט מצמחיה, המייצג את הדיונות של חדרה ואחריו אתר התכנסות ובו אנדרטה לחללי מלחמות ישראל, הבנויה מעמודי ענק ממתכת, בעלי חתך ריבועי ועליהם שמות החיילים שנפלו. בקצהו הצפוני של הגן נמצא, כאמור, בית יד לבנים, שבו מתעדים את תולדות עיר חדרה ואליו באים תלמידי בתי הספר על מנת לשמוע ולראות את סיפור על תולדות העיר.
בחירה בתכנון מסוג זה היא נועזת, שכן היא עלולה ליפול בקלות למלכודת הקיטש. סכנת הקיטש נובעת מכך שאם חלק של גן נועד לסמל נוף מסוים, אם הנוף הזה מיובא לגן ביחס של 1:1 הסיכוי שהוא יתאים למקום ולא ייראה מלאכותי ושקוף עד אימה הוא קטן. זהו מצב שבו המסמל והמסומל חד הם ואז הסמל הופך ל"קיטש". אם ניקח לדוגמה את מוטיב הפרדס, הרעיון של עצי התפוז ותעלות המים לקוח מפרדסי האזור המקוריים. אזור הפרדס אפוא, כיוון שהוא העתק מדוייק של המקור הינו, לדעתי, פחות מוצלח.

אזור הבריכות, לעומת זאת אמור היה להיות מעין רמז לביצות חדרה ואכן בתכנון המקורי היו צריכים להיות כאן רק צמחי מים מן הבר, שילוב של הבריכות הגיאומטריות המלאכותיות וצמחיית מים מן הבר היו עשויות להיות בבחינת רמז מעודן אלא שאילוצים אחרים שינו את אופי הצמחיה והבריכות עד כי מן הקשר לביצות ולצמחיה הטבעית נשאר רק הד קלוש.

חלקת החול, אשר רק צמח בודד שלחבצלת החוף צמח בה בביקורים שערכנו במקום (חבצלת שנועדה, כמובן, לסמל את צמחיית ההדיונות המקומית) אף היא לא נראתה משכנעת ביותר. יתר על כן, משטח החול נתפש כטעות או כמקום שהתכנון לא הגיע אליו משום מה. הערוגה שלאורך רחוב רוטשילד, מול קיר הקניון, אמורה לייצג את אדמת החמרה של האזור, אבל ללא קראתי על כך, לעולם היה הדבר עולה בדעתי.
האם מבקר החוצה את הגן מצפון לדרום לאורך שדרת עצי הוושינגטוניות רואה לנגד עיניו את היסטוריה של העיר חולפת מול עיניו? לא בטוח. אולי הפרדס וגזעי הוושינגטוניות הדקיקים והגבוהים רומזים לחדי העין. אך אם חוזרים לתאור המתכננים את כוונתם המקורית "ננסה להעלות את תחושת ההיסטוריה של המושבה-העיר חדרה - ביצות, דיונות חול, אדמת חמרה אדומה, אבן כורכר בקירות ובמשטחים, באר-מים ותקתוק משאבה, תעלות מים להשקיה בפרדס קטן וכו', אינני בטוחה שכוונתם זו צלחה. מצד שני, הצלחת הכוונה המקורית או שקיפות הרעיון התכנוני אינם תנאי הכרחי לגן מוצלח. האם מזומנות למבקר די חוויות אסתטיות וצמחיות? נראה שכן.

גן זיכרון למייסדים

האנדרטה של זילברמן אמורה לייצג עץ איקליפטוס גדול העולה מתוך הבריכה, היא הביצה של חדרה. על קשת הבטון השאולה מן החאן (של חדרה) והמסמלת את תחילת ההתיישבות, מופיעים השמות של מייסדי העיר. אין זה סוד שמתכנני הגן החדש לא אהבו את האנדרטה הזו אבל בסופו של דבר כיבדו אותה והשאירו אותה על מקומה. יתר על כן, הציר המרכזי בגן המשוקם מחבר את מייסדיו עם הנופלים, הבנים. דווקא צניעותה של האנדרטה הישנה והגשרים המרחפים שסביבה אינם גורעים מ"חלקת הביצות". אחרי הכל, הגן נקרא על שמם של המייסדים ששמותיהם חקוקים באבן.

גן יד לבנים

כגן, יש כאן אלמנטים נפרדים - החזית הפונה אל תוך הגן של בית יד לבנים היא חדר זיכרון שחזיתו עשויה מזכוכית ובתחיתו ציטוט המשפט המפורסם מתוך "מגש הכסף" של נתן אלתרמן ("אז מנגד יצאו נערה ונער") ובתקרתו קרוע פתח מעוגל ובתוכו שתול עץ זית. כל מי שמכיר את עבודתו של קרוון יזהה כאן סממנים מוכרים - עץ הזית הכלוא במבנה, משחקי האור והצל, קווים נקיים וחסכוניים. זהו אלמנט אחד.
מי שמהלך על הציר המרכזי של הגן לתומו וממתבונן בצמחיה ובדומם שסביבו לעולם לא יהיה מוכן להפתעה שבה נגלה האלמנט השני - שבעה עמודי הזיכרון הענקיים ממתכת צבועה בצבע חמרה, הנגלים לאחר חלקת "חול הדיונות, אך במרחק מה מזרחה מן הציר הראשי העמודים המרשימים בגודלם ובפשטותם מגמדים את המבקר באחת ונוטעים בו הרגשה של כבוד ואף התבטלות עצמית. תכסיס ישן, עוד מימי הקתדרלות, אבל עדיין יעיל. ביום הזיכרון, כשכל עמוד הופך ליותר לפיד בוער בזכות מתקן מיוחד בראשו, שאינו נראה לעין בימים כתיקונם, המראה מדהים בימים אלה, כשהוויכוח על הדרך הנאותה להנציח נופלים מן הצבא ומקרב האזרחים, הן אצלנו והן בארה"ב (בעקבות ה- 11 בספט'), ובכלל, בארץ כמו שלנו, שבה פזורות האנדרטאות כחול אשר על שפת הים, זכות גדולה עומדת לאלה שביכולתם ליצור אנדרטה אקטיבית ונקייה מפוזות.

גן ציבורי - לבילוי או למעבר?

ניגוד חריף קיים בין הסביבה העירונית השוקקת של השווקים והקניון הנמצאים בסמוך לגן, לבין הגן השקט ניגוד אחר קיים גם בין השימוש של הגן כאתר בילוי לעומת השימוש בו כגן זיכרון.
קמינגר מדבר בפירוש על הקושי בשילוב שתי פונקציות השונות של הגן על פי החוברת (שנזכרה לעיל) כוונת מתכננים היתה ליצור אתר בילו ומרגוע משולב באתר זיכרון, אבל בפועל היה כנראה צורך למצוא איזה שביל ביניים, שיאפשר לקהל הרחב גישה חופשית לגן אך יימנע מחילול האווירה השקטה והמכובדת המתאימה לגן זיכרון. הנה למשל, אומר אדר' נוף צבי דקל, בכוונה לא הוצבו ספסלים במרכז הגן ולאורך הציר המרכזי מחשש שהמקום ייהפך, בעיקר בלילות, למקום מפגש רועש הספסלים יחידים פונים אל הרחוב ההומה, עם הגב אל הגן. יש לציין שהיעדר זה של ספסלים על הציר הראשי מדגיש את הקו הנקי שהוא יוצר. מאותם שיקולים, הרצון למנוע שימוש חורג בגן, אפילו שירותים ציבוריים לא הוקמו במקום (גישה שונה אפשר למצוא בגן יד לבנים בראשון לציון (וראה מאמרה של אדר' נוף רות מעוז "מקום של זיכרון כמקום של חיים", באדריכלות נוף מרץ 2002).
השביל המרכזי, העשוי מבטון לבן וכורכר (כי "הכורכר מזדקן מצוין" אומר קמינגר)מורם ממפלס הגן וחולש על סביבותיו הגובה בינו לבין המפלס הנמוך ביותר הוא 60 ס"מ, שכן זהו הגובה המירבי שאינו דורש מעקה וכאן, אין ספק, ניצחה האסתטיקה את הפרקטיקה, ובצדק מעקה היה הורס את יופיו של הציר הנקי, הרחב והנדיב הזה, שההליכה בו יש בה אולי משהו מן הריחוף מעל פני הקרקע. עם זאת, הפרשי הגבהים משרים היטב את מגמת הריסון של השמוש בגן למטרות בילוי הם לא מעודדים את הירידה לצדדים, המצריכה מאמץ מסוים.
בנוסף לכך, גם על הדשא אסור לשבת, ובוודאי שאסור לערוך עליו פיקניקים ומנגלים למיניהם.

שני המקומות היחידים שבהם נעשה ויתור ברור לטובת התושבים, על חשבון הרעיון התכנוני, הם בריכות הנוי ופינת המשחקים בצד המערבי של הגן בבריכות לא אמורות היו להיות נמיפאות צבעוניות ולא דגי זהב, אבל אלו הוכנסו בכל זאת על ידי קמינגר ואין ספק שהם גורם משיכה לילדים ולמבוגרים כאחד. עוד הוכחה למתח שבין הצורך לפתוח את המקום לציבור כגן של בילוי לבין הרצון לשמור על המקום כעל מקום של זיכרון והתייחדות, אם תרצו מעין מתח שבין קודש לחול. מכובדות ומתינות על חשבון העממיות נראות מוצדקת במקום זה אבל מכריחה אותנו להגדיר את הגן לאו דווקא כגן ציבורי רגיל לצרכי בילוי, אלא כגן של מעבר, מעין אינטרמצו, או אם תרצו מסדרון בין שני רחובות סואנים ואל תהיה הגדרה זו של גן מסדרון קלה בעיניכם יש חוויה מיוחדת במינה במעבר על ציר הליכה ישר, המחבר שני מרכזים סואנים ביותר, מסחריים, לרגעים קלים לעולם אחר, ירוק להפליא מטופח רגוע, שפוי יותר וללכת בדרך המלך, כשמשמר כבוד זקוף ומתוח (של הדקלים) מלווה אותך. מה גם שתוך כדי הליכה אתה זוכה למבט פרספקטיבי נהדר ומפגש עם מים, עם אילנות מרשימים, עם אנדרטה שכולה עוצמה מאופקת ועם מיזם פיסולי של דני קרוון.

סוד האחזקה

עשר שנים אחרי השיקום וגן המייסדים בחדרה נראה מטופח ושמור היטב, תופעה חריגה במיוחד בגנים עירוניים. רק לפני זמן קצר, מספר קמינגר, הזמנו אגרונום מומחה, שפיקח על גיזום העצים הוותיקים שכה חשוב לנו לשמרם "זה עלה לנו הון, אבל היה שווה כל פרוטה", הוא אומר בחיוך. ודוגמה נוספת - החשש שהמשקל של כפות הדקלים יגרמו לעצים המתנועעים ברוח לקרוס, והרצון למנוע מפירות הוושינגטוניה לנושר על שביל הלבן שמתחתיו גורמים לכך, שקמינגר מקפיד שיורידו אותם בזמן. למותר לציין שבשל גובהם העצום (כ- 20 מטר) הם נעזרים במנוף וכדי שהמנוף יעשה את מלאכתו הוא עולה על הציר המרכזי, על לוחות עץ מיוחדים, השומרים עליו שלא יתלכלך. וכך מדי שנה בשנה.
סוד ההצלחה של הגן הוא כמובן, בתכנון הבסיסי המוצלח (קשה מאד יהיה לקלקל את הציר המרכזי הזה) אבל בעיקר ברוח האדם, בקמינגר ובעמותה העומדת מאחורי שיקום הגן. לגן הזה יש אבא לא אבא זמני, לא אבא אינטרסנטי, אלא אבא אמיתי שהגן הוא בבת עינו ולטווח ארוך. האם רק גן ציבורי, המוקדש לאלה שנפלו, ואשר יקרים לנו במיוחד, יכול להישמר באופן כזה? הפיתוי הוא לומר שכן אבל אפשר, אולי, להסיק ממקרה זה ולומר, שסוד אחזקתו המוצלחת של גן הוא אכפתיות ומסירות שאינן מתפוגגות עם השנים.

להמשך קריאה על גנים בנאות קדומים תהפוכות מזג האוויר