קסם ישן

הדברים הטובים ביותר שקורים לנו הם כנראה אלה הבלתי צפויים. כך קרה גם למיכל זסק, שאל אחד הגנים היפים ביותר שראתה בחייה הגיעה לגמרי במקרה

כתבה וצילמה: מיכל זסק

הגן הוא דוגמה מושלמת לגן הווילה של הרנסנס האיטלקי, כל המוטיבים הקלאסיים מופיעים בו בשלמותם, אבל בעצם הוא הרבה יותר חדש, מראשית המאה העשרים

כמה מתמונותיו של הגן מככבות באחד הספרים המוצלחים ביותר על גינון ים-תיכוני. זהו הגן של ווילה לה בלצה (Villa Le Balze)

איטליה, תחילת הקיץ, אני נמלטת מהחום והדוחק הבלתי נסבלים של פירנצה לעיירה פייזולה. שעת הנסיעה באוטובוס בדרך המתפתלת במעלה גבעות מיוערות וכפרים טוסקניים ציוריים. הבריזה הנעימה ממלאת אותי שמחה ואני משוטטת בעיירה העתיקה והיפהפייה הזו בלי תוכנית מיוחדת, מציצה לתוך הגנים והאחוזות הפרטיות. הכל בטוב הטעם האיטלקי הנינוח הזה, האסתטיקה המוקפדת שכלאחר יד.  

בתי האחוזה של פייזולה פרושים ברוחב לב על כל הגבעות שמסביבה. אני מסתובבת בין האחוזות המוקפות חומות אבן ישנות ושערים כבדים ונעולים, כשלפתע אני רואה את אחד השערים האלה פתוח. בפתח עומד אדם ושוטף מכונית לנצ'יה בצינור. אני מזנקת על ההזדמנות והשער הפתוח, ומנסה ליזום שיחה באנגלית. האיש בוהה בי רגע ואחר כך עונה באיטלקית. ברור שאנחנו לא עומדים לשוחח, אבל אני נורא רוצה לראות את הגן. אני מגייסת את מעט החוצפה הישראלית שיש בי ועושה לו פנטומימה של בקשה לראות. האיש מחייך ומהנהן, מחווה לי עם היד שאני יכולה להיכנס. נחמדים האיטלקים האלה.

אני נכנסת ומוכה בהלם ובהשתאות. הגן שלפני הוא דוגמה מושלמת לגן הווילה של הרנסנס האיטלקי. כל המוטיבים הקלאסיים מופיעים בשלמותם, הפרטים מצטרפים זה לזה בהרמוניה וביופי נדיר. הגן כולו טובל בצמחיה עשירה, מתוחזק ומטופח לעילא.

רק מאוחר יותר אני לומדת שהגן הרבה יותר חדש, בעצם מראשית המאה העשרים, והוא מחווה דקדקנית ומלאת הערצה לסגנון הקלאסי. אבל עתה עדיין אינני יודעת זאת. אני מסתובבת בין חלקי הגן, מצלמת אותו מכל זווית, בוחנת את הצמחיה והעיצוב ואת המחשבה שהושקעה בכל פרט, נפעמת מהאופן שבו הנוף המרהיב שברקע נגלה ומוסתר חליפות והופך לאלמנט נוכח בגן עצמו. והנוף אכן מרהיב. כל עמק הארנו והעיר פירנצה עצמה פרושים לרגלי. כיפת הדאומו נשקפת במרחק. אני מסתובבת בתוך פנטזיה. "היינו כחולמים", אני מדברת לעצמי כמו גולום אל הטבעת חמדתו.

לאחר כמה דקות של שיטוט בשבילי הגן אני מתחילה לחוש תחושת דה-ז'וו. הגן הזה מוכר לי. זו תחושה מוזרה, כי ברור שלא הייתי כאן מעולם. ואז אני מזהה: כמה מתמונותיו של הגן מככבות באחד הספרים המוצלחים ביותר שאני מכירה על גינון ים-תיכוני*. זהו הגן של ווילה לה בלצה (Villa Le Balze). הגן תוכנן ב- 1911 ע"י אדריכל הנוף הבריטי ססיל פינסנט עבור הבעלים האמריקאיים של הבית והגן. ב- 1979, תרמה בעליה, המרקיזה מרגרט רוקפלר דה-לריין, את הווילה לאוניברסיטת ג'ורג'טאון. האוניברסיטה עושה שימוש בווילה לתוכניות אקדמיות שונות וניתן לבקר בה.

הגן הוא בעל מבנה אורכי וצר, הנגזר ממיקומו על פני מדרון, משתרע כטרסה לאורך קו גובה. הבית ממוקם בערך באמצע המגרש. בגן כמה "חדרים" הנפרדים זה מזה בחומות ובמשוכות צמחיה, כל אחד בעל עיצוב שונה. כל חדר עושה שימוש במלוא רוחב המגרש, באופן זה התגבר המתכנן על המבנה האורכי והצר של השטח.

מתכנן הגן הקפיד על מה שייראה בכל מבט. בכל כיוון אליו מסתכלים, תופסת את המבט נקודת מוקד בעלת עניין: כאן פסל, שם צמח גזום באורח פיסולי או פורח. דרך שני שערים צרים בחומת האבן הגובלת ברחוב נכנס המבקר אל החדר הראשון, עם עיצוב פורמלי של גיאומטריית מדשאות ושבילים. ארבעה עצים ותיקים ורחבי עלים משמשים כשער לבאים. ערוגה פורחת של עשבוניים חד ורב-שנתיים מרככת מעט את המראה הפורמלי.

חומות אבן  עטויות בצפיפות בפיקוס קטן-עלים (פיקוס "פומילי") בשלב הבוגר שלו, מפרידות בין החדר הראשון לשני. פתח קשתי בקיר החומה מגלה מבט אל חדר זה, שהוא העיקרי בגן. במרכזו בית הווילה הנאה, חזיתו בעלת צבע אוקר עם מרפסת קשתות ועמודי אבן. בתוך פסיפס של ערוגות דשא תחומות במשוכות הדס גזום, ניצבים בגריד קפדני עציצי טרה-קוטה שתולים בעצי הדר. במרכז השטיח הצמחי אגן אבן גדול שכנראה היה פעם מזרקה. הערוגה הפורחת ממשיכה ללוות את השביל לכל אורכו. ציר זה נמתח לאורך הגן ומאפשר מבט מקצה לקצה. מכאן אפשר גם לעלות במדרגות לגזוזטרה מוגבהת ומוצלת בפרגולה כבדת מטפסים. הגזוזטרה היפהפייה מאפשרת מבט כללי על הגן ועל הנוף מלמעלה.

מאחרי הבית שביל חצץ רחב חוצה מדשאה, מלווה ערוגות של אגפנתוס אפריקני. על חומות האבן מטפסת מצד אחד גפנית, ומהצד האחר עומדות זקופות טויות גזומות.

החדר האחרון בגן גם הוא בעל מבנה ארוך וצר. בקצהו המרוחק אחד המוטיבים האופייניים ביותר לגן הרנסנס האיטלקי – הגרוטו. כאן הגרוטו מופיע כגומחת אבן קשתית, דמויית פתח מערה, שבמרכזה פסל שיש. תחת שדירת עצים ארוכה וצרה מפוזרים ספסלים, המזמינים לשבת בצל העצים וליהנות מהנוף הפסטורלי.

לצד השדרה מדרון חריף המכיל את הגן הים תיכוני הבלתי פורמלי. כאן מרשה לעצמו הגן להיות פרוע, טבעי, מלא חיים וצמחיה. מקבצים גדולים של עשבוניים ובני שיח פורחים בשפע ומושכים פרפרים וחרקים מזמזמים. נמצאים פה מינים רבים ומוצלחים שמוכרים לנו היטב מהגן הים תיכוני: מיני אזוביון, מיני מרווה, חד-אבקן אדום, מיני לוטם ורוזמרין ועוד. סבך הצמחיה מנוקד בעצי זית ובברושים ענקיים, זקופים ויפהפיים. שבילי עפר צרים ומתפתלים מאפשרים לטייל במדרון או לשבת על ספסל וליהנות ממראה הגן והנוף. העיניים לא יודעות אם להתמקד בפריחות המשכרות או בנוף המשכר לא פחות, ואם במקרה הבאתם איתכם בקבוק קיאנטי – כפי שהיה לי בתרמיל - השיכרון מושלם.

לאתר הווילה לחצו כאן

להמשך קריאה על הגן של הרוזן

  * Sun Drenched Gardens – Jan Smithen