בכתבה זו נרכז את הטיפול בקבוצת צמחים שהם בעצם שיחים עם יכולת טיפוס לא-מבוטלת. מדובר בצמחים חזקים, בעלי עוצמת צמיחה עונתית גבוהה. השרביטים מעוצים למדי, אחרת לא הייתה מתאפשרת זקיפותם.
כתב וצילם: דוד ערן; צילום האספרג: לרי הריס
לצמחים אלה (כדוגמת עופרית הכף, דק-פרי (לשעבר- טקומית) הכף) אין "אביזרי" טיפוס- קנוקנות, כריות הדבקה, או "ציפורניים" ואין להם יכולת להתפתל ולהיכרך סביב עמוד, גדר או ענפים משל עצמם. צמחים אלה מאופיינים בשרביטי צמיחה ארוכים, חלקם זקופים. בעת ששרביטים אילו "חודרים" לנוף של עצמם, או לנופו של צמח שכן- בדרך-כלל עץ שחלק מצמרתו נמוך ומתאים בגובהו לשיח המטפס- מתאפשרת ההתרוממות. אם לא יהיו לצמחים אילו משענות להתרומם עליהן, תהיה צמיחתם כשל שיח צפוף. ככל שיהיו "השכנים" רחוקים, כך תהיה צמיחתם יותר אופקית ופחות לגובה.
לקבוצה זו צריך לשייך גם שיחים בעלי קוצים (בעצם צריך לכנותם "שיכים"- ראו בתוך המסגרת), כדוגמת זני ורדים מטפסים ובוגנוויליאה. לאלה מתווסף היתרון שבעת "כניסתם" של "שרביטי הצמיחה לנופו של הצמח "התומך" ("הפונדקאי"), מונעים השיכים את היפרדותם. כך, למשל, מתרוממת הבוגנוויליאה לגבהים מרשימים.
חשוב לציין שהשיוך הבוטני המדויק של הצמחים אינו העיקר- ענייננו הוא תכונותיהם הגנניות והאפשרויות להשתמש בהם בגן.
אותנו מעניינים הצמחים להם, בצד החוזק, הנמרצות והתאמה רחבה לתנאי קרקע ואקלים, גם מופע צבעוני מרשים או ריח נעים. התפרחות מופיעות לרוב, בקצות ענפי הצימוח הארוכים. חשוב לזכור עובדה בוטנית זו, שכן טיפולי הקצרה תכופים מפחיתים מאוד את יעילות המופע הצבעוני של הצמחים.
נשאלת השאלה: "אם הצמחים צמיחתם נמרצת- לעיתים עד אובדן שליטה- והם נוטים להיסמך על שכניהם, שלא בהכרח נהנים מזה- בשביל מה הם טובים?"
השאלה מצוינת, התשובה קצת פחות.
ראשית, יצורים שונים ומשונים נבראו בעולמנו ומקום יש לכולם.
שנית, במצבים מסוימים יהא יתרון לצמחים מהקבוצה הזו, דווקא בגלל עוצמת ואופי הצמיחה. דוגמאות למיקום: ליד קירות של מבני עזר- מחסנים, מבני תעשייה, מקלטים עיליים ודומיהם.
כאמור, נטייתם של "מתרוממים" אלה להיסמך על נופם של שכניהם אינה מבורכת. להיפך, בשל קצב הצימוח המהיר תכסה המסה הירוקה של המטפס את זו של "מארחו". הפחתת קרינת האור שמקבלים החלקים המוסתרים של "המארח", גורמת להחלשתם עד ניוונם המלא. במילים אחרות, המארח ממשיך לתפקד כמשענת אבל נופו מתעוות, נחלש- לעיתים עד שרק צמרתו הגלויה ממשיכה להיות ירוקה וחיונית.
זה בוודאי רע, אפילו רע מאוד. מה עושים? ראשית, בוחרים למקם מטפסים מקבוצה זו רק במקומות רחוקים במידה מספקת מצמחים שיכולים להוות משענת חיה. שנית, בעזרת מספר טיפולים בשנה, ניתן לקצר את השרביטים הארוכים, לגרום להסתעפותם ומניעת הגעתם לשכניהם.
בנוסף, הקטנת כמויות המים והדשנים שהצמחים המתרוממים מקבלים תסייע להאטת קצב הצימוח.
כשנגמרו כל "הטריקים" הפשוטים והמטפס קרוב, או כבר בשלב הנזק לשכנו/שכניו, אין ברירה- לקחת כלי משחית ובעונה המתאימה לחדש את הנוף מבסיסו. גיזום כל הנוף בגובה 25-35 ס"מ- בעונה המתאימה- יגרום להתחדשות מהבסיס ואף מבסיס הצמח בקרבת פני הקרקע, או מתחת (ענפי צמיחה חזקים היוצאים מבסיס הצמח הקרויים "סורים" או "חזירים"). תוך שנה יחזור הצמח למחצית גובהו ואחרי שנתיים ואילך יהיה קשה להיזכר בטיפול המאסיבי שניתן לו.
עתה נסקור מספר מינים מקבוצת "המטפסים המתרוממים" ונציין את מאפייניהם:
סביון מטפס (סביון מיקני)Senecio mikanioides
צמח חזק בעל עלים בשרניים ומבריקים בגוון ירוק רענן. הצמח ירוק-עד ומצמיח שרביטים ארוכים. בחורף מופיעות תפרחות צהובות בקצות הענפים והפריחה נמשכת כמה חודשים. כשיישתל הסביון הזה בקרבת קיר, יתרומם מהר לגובה של 2.5 מטר ויותר. אם אין לצמח משענת הוא יצמח כשיח סבוך. אפשר לשמור אותו בנפח מוגבל, אך זה מחייב טיפולים תכופים. רצוי להקצות לו לפחות עומק של 2.5 מטר מקיר המשענת עד חזיתו. קטעי ענפים של הצמח משמשים היטב כ"ירוקים" בסידורי פרחים למשך שבועות ואף משתרשים במים !
עופרית הכף Plumbago capensis
העופרית נמצאת איתנו עשרות שנים. פרחי התכלת שלה נדבקים לרגלינו ולמכנסינו. היא "כמעט ישראלית"- כמו האיקליפטוס. מקורה בדרום-אפריקה- משם הגיעו צמחים רבים לגני ישראל.
צמח חזק, מסתפק במועט- רק תנו לו מספיק מקום ותפסיקו לעשות לו "תספורות" מיותרות- הן מפחיתות את הפריחה (ושורפות אנרגיה וזמן- שכל-כך חסרים לנו...).
לפני שנים אחדות הובא לארץ זן משופר של העופרית- 'רויאל קייפּ' royal cape') ')- צבע פרחיו כחול- כמו שמי סתיו כחולים. יתכן שעוצמת צמיחתו קטנה במשהו מהוריו- עוד לא ראינו אותו מתרומם לגבהים כמו המין הבוטני.
אספרג מגלידק-פרי (טקומית- לשעבר) הכף Tecoma capensis
בדומה לעופרית גם הטקומית (כך כולנו עדיין מכנים אותה- למרות שהבוטנאים שינו את שמה) ותיקה מאוד ומקורה בדרום-אפריקה. המין המתרומם הוא בעל הפרחים הכתומים- לזן בעל הפרחים הצהובים מבנה שיחי טיפוסי. באופן הצימוח ודרישות הגידול דומה הטקומית לעופרית- צמח חסכן- מים וגם לגביו- "תספורות" ממש מיותרות. הטקומית יכולה- בהתבגרה לצמוח בתנאי אור מסונן דרך צמרות עצים. צמיחתה תהיה דלילה יותר וכך גם פריחתה. אבל בהתחשב בעובדה (המצערת) שיש מעט מאוד צמחים שיכולים לצמוח היטב בתנאי שמש מלאה וגם בצל- הרי זה יתרון. אפשר להשתמש בטקומית כצמח משתרע מתחת לעצים צעירים וכשיתבגרו העצים וצילם יתרחב, עדיין תשרוד הטקומית ותפרח. אבל- אבל- בתנאים אלה- צל חלקי/אור מסונן- "התספורות" (המוכרות לשמצה) יקצרו את חייה ומהר !
בוגנוויליאה חסונה / בוגנוויליאה נאה Bougainvillea spectabilis / Bougainvillea glabra
מי לא מכיר את הבוגנוויליאה? יותר נכון לשאול: מי לא יכול לציין את פִּראיות הצמח הזה?
לעניות-דעתי אין בגני ישראל מתחרה לבוגנוויליאה במופעי הצבע העזים שלה.
אז מה עושים עם הפראות הזו? מי הגנן, שבמחיר אחזקת גן ביתית ועל אחת כמה וכמה- גן ציבורי, מוכן לבצע גיזומים אחת לשבועיים-שלושה, לצמח קוצני זה?
מפתיחה דרמטית זו לגבי הבוגנוויליאה ברורים- לטעמי- שני דברים. האחד- אל תוותרו על שילוב בוגנוויליאה בגנים, פארקים, צידי דרכים ואפילו בתים פרטיים עם שטחי גן גדולים. הדבר השני- תנו לבוגנוויליאה מקום נרחב, במרחק של 5-6 מטר לפחות משביל, מדרכה, רחבה. אם זה לא מתאפשר- חפשו צמח אחר!
הבוגנוויליאה החסונה מתרוממת לגבהים מרשימים (6 מטר ויותר)- בדרך-כלל כשהיא נסמכת על ברושים. ללא תמיכה יוצר הצמח גוש צפוף וסבוך בגובה 3 מטר ולרוחב 5 מטר ויותר. מידותיה ועוצמת צמיחתה תלויים בכמות המים העומדת לרשותה.
המאסה הצבעונית שאנו רואים הינה בעצם החפים- אברים העוטפים (=מחפים) את הפרחים האמיתיים, שהם קטנים ודי חיוורים. המאסה הצבעונית מופיעה בקצות ענפי צמיחה וככל שזו חלשה יותר יהא המופע הצבעוני חזק ומלא יותר. הצמח "מרגיש" שהינו מוגבל במשאבים לצמיחה (אולי קיומו בסכנה?) ומשאביו מופנים לריבוי (פרחים), לטובת המשך קיום המין.
הלקח הגנני מעובדה בוטנית זו הוא- השקו מעט ותקבלו הרבה-הרבה צבע!
לבוגנוויליאה הנאה מספר זנים- מאדום כהה (זן בשם 'מיס בט') ועד לבן ועוד זנים מעורבי-צבע.
למין הזה טיפוס צמיחה שונה במקצת- ענפי הצמיחה ארוכים ומספרם מועט- בהשוואה לבוגנוויליאה החסונה. אשכולות הפרחים- גם במין זה- בקצות ענפי הצמיחה.. בתנאי הצמאה קיצונית יהא הצמח כמעט ללא עלים ואילו שיהיו הם קטנים ועדיין בקצות הענפים יתנוססו אשכולות הצבע.
כאמור, בתנאי השקייה מרובה הבוגנוויליאה "משתוללת"- הגנן גוזם, מסלק את קצות הענפים שהיו צריכים לפרוח- אין צבע, אלא מסה ירוקה, סבוכה וקוצנית. לא במקרה משמשת הבוגנוויליאה בפרדסים ומטעים רבים כגדר חיה- פורחת אבל בלתי-עבירה, אלא למחרפי-נפשם וגופם.
הבוגנוויליאה מהזן הקרוי 'מיני-תאי' מצמיחה, בדלילות, שרביטים ארוכים וקשתיים ואינה מתרוממת כמטפס.
קלרודנדרון נאה / קלרודנדרון הדור (מזהיר) Clerodendron speciosum / Clerodendron splendens
השיוך של שני מיני קלרודנדרון אלה לקבוצת "המתרוממים" הוא שרירותי במידת-מה. באבחנה טובה נראה שיש לענפי הצמיחה נטייה מסוימת להיכרך סביב משהו- ענפיהם שלהם, או של שכניהם. בכך הם אמורים "לעזוב" את קבוצת "המתרוממים" ולחזור למטפסים אמיתיים. אבל המופע השכיח שלהם הוא בכל זאת גושי ומשתרע ונדרש מאמץ להרים אותם לגובה ניכר.
לקלרודנדרון הנאה פרחים אדום-סגול וגביע סגלגל ופריחתו פזורה לאורך מרבית חודשי השנה (חוץ מהחורף- ממש). למין ק. הדור פרחים בצבע אדום שני וגביע סגלגל ופריחתו בגל עיקרי באמצע החורף-בשיא פריחתו הוא מסה צפופה ומרהיבה של כתמים אדומים וזוהרים על רקע עלווה ירוקה כהה וצפופה- ממש חגיגה!
הקלרודנדרון הנאה מעדיף מקום עם שמש חלקית – מפנה מזרחי או מערבי. הקלרודנדרון ההדור מעדיף רק חשיפה קצרה לשמש ישירה- קצת בבוקר או אחר-הצהרים ורגיש יותר לקור.
יסמין רפואי / יסמין אזורי / Jasminum officinale / Jasminum azoricum
צמחי יסמין מלווים את ההיסטוריה מאז ימי קדם. מוצא רוב מיני היסמין במזרח הרחוק, אך בשל ריח הפרחים הנפלא הופצו ואוקלמו מיני היסמין ברחבי העולם. הריח נעים מאוד ואינו "תוקפני".
שני מיני היסמין הינם נשירים מותנים וזה מאפשר להם להתפתח גם באיזורים הרריים.
מיני יסמין אלה מתרוממים תוך השתרגות ענפי הצמיחה שלהם זה בזה או בנופו של שיח שכן, או בגדר סמוכה.
הטבע "עשה צדק" ובצד הפרחים הלבנים והריחניים, מנע מהם נוף מיוחד במראהו- הצמחים נראים "מבולגנים"- ענפים צומחים לכיוונים שונים ואין לצמחים שלד ברור של גזע/מוביל ראשי- גם בהתבגרם. העלים מנוצים ואינם מבריקים. אבל הריח, הריח... מה יש לבן-אדם לבקש יותר מלשבת לעת ערב על מרפסתו/סיפון עץ 'איפיאה' (שהצריך שבירת תוכנית חיסכון של הילדים...), עם כוס תה זוטה, להקשיב לצרצור הצרצרים (למה העירייה גרשה אותם?...) ולהריח את פרחי היסמין?
אספרג מגלי Asparagus falcatus
קרוב משפחה של אספרג צפוף-פרחים 'ספרנגר'- שניהם שייכים לדור צמחי הגן הותיקים, וגם קרוב של אספרג החורש- מצמחי החורש הארץ-ישראלי ושל אספרג הגינה, שאת גבעוליו אנו מבשלים, אחרי שקנינו אותם בהרבה שקלים.
טיפוס הצמיחה של האספרג המגלי אופייני לסוג- שרביטים הבוקעים מפני הקרקע, מתרוממים ורק בהגיעם לאורך ניכר (מטר ומעלה) מתכסים בעלים. הפרחים לבנים וקטנים ואינם מהווים גורם קישוטי. הפרי ענבה ( כמו עינב) עם זרע יחיד- קטנה ועגולה ומאדימה בהבשלה.
יתרונו הגדול של מין זה הוא ביכולתו להתפתח תקין גם בצל והיא מעדיפה גם להתחיל בצל חלקי או אור מסונן. לשרביטים יש שיכים ("קוצים") ולכן רצוי לא להצמיד את הצמח לשביל, רחבה, או משטח ישיבה. בהתחשב במוגבלות הגדולה בבחירת צמחי צל עמידים, חסכוניים במים ובעלי מראה משתלב טוב בצמחייה ים-תיכונית- יש לצמח נשכח זה מקום ראוי בגנים.
שרביטן מצוי Ephedra campylopoda
הצמח הזה נכלל כאן כי בלי משהו ממש ישראלי אי-אפשר... הוא מצמחי החורש הים-התיכוני, אבל בולט דווקא בשטחי גריגה בתה (צמחיית-בר נמוכה)- שם מתרומם על שיחים, או עצים נמוכים. מופעו הבולט- מסה של פירות (מוגדרים- בוטנית- כאצטרובלים) קטנים בגוון ורוד- צדף ועוד בקיץ- לאחר שהסתיימה חגיגת הפריחה האביבית. הצמח דו-ביתי- כלומר יש צמחים זכריים ונקביים נפרדים. העלים מנוונים והצמח נראה כסבך צפוף של חוטים ירוקים.
הצמיחה הצפופה מסוגלת לכסות, אחר-כך לכופף ובסוף ממש להשכיב, צמחים מעוצים כגון בר-זית, אלת המסטיק, אשחר, רימון ודומיהם- אם ארע להם שהשרביטן צמח בצמוד להם.
לצמח יש צדודית (פרופיל) מעוגלת ורכה.
הציפורים חוגגות על הפירות הקטנים והעסיסיים וכך עיקר הפצתו הטבעית.
לרבים, בעיקר בעלי גינות בקרבת שטחי צמחיית-בר, הוא נחשב "רעה חולה"- הוא חזק וקשה להדבירו. מצד שני- דווקא מי שגינתו סמוכה לשטחי צמחיית-בר ואופי צמחיית הגינה הוא ים-תיכוני יכול ליהנות מהמופע הירוק הרענן ואחר-כך הצבעוני של צמח זה. בגינות- שבכוונה אינן "מלוקקות" מדי שבוע בידי גנן חרוץ וחסר-פשרות- יהווה הצמח תוספת מבורכת. רק צריך להכין לו מעין "כיפה" מרשת פלדה להתרומם עליה (חבל "להקריב" לכך שיח או עץ קטן) ולשבת מול ולהתבונן איך הוא מתרומם! אם הוא יצמח בצמוד לקיר- תהא זו משענתו.
לצמח תרומה גדולה ברפואה העממית- ראו באינטרנט- אבל בזהירות רבה!
סיכום
אם לעיתים כה רבות פגיעתם של "מתרוממים" אלה ממש רעה- למה להכניסם לגינה? אם נשווה שיחים אופייניים, המגיעים לגובה 2-3 מטר ויותר, למטפסים "המתרוממים" עולה ההבדל הבא- כשהשיח מתבגר נחשף לעיתים קרובות חלקו התחתון ובגובה העיניים נראה רק את שלד ענפיו. המטפס "המתרומם"- לעומת זאת- בזכות ענפי הצמיחה הארוכים והגמישים- שומר על מעטפת ירוקה לכל גובהו.
אבל צריך לשים-לב שהמעטפת אמנם ירוקה ופרחונית, אך מתחתיה (בחלק הפנימי של הצמח) יש סבך ענפים חסרי-עלים (אין אור!) או יבשים. על-מנת לשמור את מראהו היפה של הצמח וגם למנוע ממנו להתרחב מעבר למידות הרצויות נדרש להקטין את הנוף. הגיזום ייעשה תמיד לאחר שחלפו הקור וסכנת קרה אביבית.
ענפים יבשים טוב להסיר עד ענף חי וגם רצוי ליצור "חלונות" בנוף הצמח- לטובת חדירת אור לחלקיו הפנימיים של הצמח.
היות שמטפסים מתרוממים אינם מרחיקי-לכת, יש פחות חשש שיגיעו לשכנים או למקומות שלא רציתם, אין להם נצרים שצצים בכל מיני מקומות בגינה, אינם נצמדים לקירות ואינם "מפרקי גגות" קלאסיים, כמו בני-דודם המטפסים הפראיים.
על אלה- המטפסים הפראים- נשוחח בכתבה נפרדת.
השיכים הם סוג של קוצים. במילונים הבוטניים הם יותר מבליטות או זיפים אבל פחות מקוצים אמיתיים. הם בהחלט פוצעים אבל פחות מקוצים.- אתם מוזמנים לנסות ולהשוות ! דוגמאות לצמחים בעלי שיכים: ורדים, אספרג החורש ואספרג מכלי וקיסוסית קוצנית.
להמשך קריאה על מללויקה זנים ומינים חדשים ולא נפוצים