פסיפס בגינה

הפסיפס בתודעה הישראלית קשור בעיקר באתרים ארכיולוגיים, אך בשנים האחרונות יש פריחה מחודשת לאמנות עתיקה זו ומלאכת המוזאיקה חדרה גם לתחום העיצוב, כולל פריטי ריהוט ונוי עשויים ממוזאיקה, המתאימים להצבה בגינות.

כתבה וצילמה: נורית חרמון

פסיפס בגינה הפרטית הוא לא בדיוק עניין שבשגרה. פסיפסים בתודעה הישראלית קשורים בעיקר באתרים ארכיולוגיים בארץ (כמו בציפורי, בטבחה, בנירים, בבית שאן) או בחו"ל (באיטליה ביוון, בצרפתף בתורכיה ועוד). בנוסף לכך, היו גם ציורי פסיפסים על קירות בתים משותפים (בתל-אביב, ברמת גן למשל), על פי רוב משנות הששים. עבודות המוזאיקה הייצוגיות של שאגאל, שנעשו באולם קבלת הפנים של הכנסת, היו ללא ספק היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. היום לעומת זאת, יש פריחה מחודשת לאמנות זו. אפשר לשמוע יותר ויותר על אמני פסיפס ועל אמנים רבים העובדים במדיה שונים, עובדים גם בטכניקת הפסיפס. כמו כן, הפסיפס חדר לתחום העיצוב ופרטי עיצוב עשויים מפסיפס נמצאים בשוק למכירה, אולי לא בשפע אך יותר מאשר בעבר. מבט חטוף על עבודות הפסיפס של היום מגלה מיד שהפסיפס הזה איננו הפסיפס שהיה. 

הפסיפס של פעם

בעבר הרחוק נעשה הפסיפס בעזרת אבנים מרובעות קטנות ועל פי-רוב אחידות בגודלן (הנקראות בפי אנשי המקצוע "תסרות" מן המלה הלטינית Tessere) והן הונחו על משטחים ויצרו תמונות הן של מוטיבים גיאומטריים והן של ציורי בעלי חיים וצמחים. הפסיפסים המורכבים יותר תיארו סצינות של ממש עם דמויות של אנשים, לוחמים, מלכים וכו'. הפסיפס הקלסי נתפש בעיני רבים כדרך לצייר ציור בחומרים אחרים. משום כך נדרש אמן שיצייר את הסצינה או המוטיבים ואומנים , אשר יבצעו את העבודה לפי הנחיות האמן. התסרות הקלסיות היו עשויות מאבן טבעית בעיקר בגוונים שונים – לבן, בז', אוקר, חום, טרקוטה, ירקרק, כחול ושחור. כבר בתחילת המאה השנייה לספירה החלו לשבץ קוביות של זכוכית צבעונית ומבריקה אשר בהדרגה הפכו להיות החומר העיקרי של עבודות המוזאיקה.

בארץ ישראל נתגלו כאלף רצפות פסיפס. רובן ככולן מן התקופה הביזנטית וכמה מהן יפות ביותר כמו זו בטירה הרומאית בבית גוברין או במנזר הגבירה מרים בבית שאן. גם בבתי כנסת נמצאו פסיפסים רבים. ידוע מאוד פסיפס הדולפינים בבית שאן מן המאה השלישית, אך רוב הפסיפסים הם מן המאות הרביעית והשביעית. בפסיפסים של בתי הכנסת היהודיים תארו דווקא סצינות מן המקרא (עקדת יצחק בבית אלפא, דניאל בגוב האריות בנערן, תיבת נוח בגרש, למשל) בתוספת של סמלים יהודיים וכן תיאורים של גלגל המזלות. הביזנטים, לעומת זאת, נמנעו בהתחלה מתיאורים פגניים של דמויות ובעלי חיים והשתמשו בעיקר בדגמים גיאומטריים. רק מאמצע המאה החמישית הם משתמשים בדמויות ברצפות הכנסיות, כמו בטבחה, למשל, או באיסטנבול.

אגב, השם המוקדם של הפסיפס היה דווקא ליתוסטרותוס (ליתוס אבן או חלוק נחל) אך כשהתחילו להשתמש באבנים חתוכות השתנה שם עבודת הפסיפס למלאכת ריבועי האבן, או בלטינית - אופוס טסלאטום.
המלה מוזאיקה היא מלה מאוחרת יחסית (מן המאה הרביעית לספירה) ומקורה לטיני - אופוס מוזיוום, כלומר מלאכת המוזות. מי שיקרא בין השורות יבחין איך תחום עבודת המוזאיקה עבר שדרוג מסתם הנחה של אבנים או ריבועי אבן למלאכת המוזות.

הפסיפס העכשווי

היום עבודות הפסיפס נעשות עם מגוון עצום של חומרים – חלוקי נחל, אבן טבעית וסנתטית, קוביות זכוכית, ריבועי זכוכית, מראות, צדפים, אריחי קרמיקה, שברי חרסינה ועוד. ולא זו בלבד אלא שבתוך כל אלו משולבים חומרי קישוט כמו חרוזים, כפתורים, אובייקטים קטנים מחרסינה. השמיים הם הגבול כפי שתראו.
הבדל נוסף הוא שהפסיפס של היום איננו מוגבל עוד למשטחים דו מימדיים. כל חפץ תלת-ממדי ניתן בפוטנציאל לציפוי בפסיפס, אם הוא רק חזק דיו כדי לשאת עליו את המשקל הכבד של החומרים. הראשון שחצה את הקווים מן השטוח אל הנפחי היה האמן הידוע אנטוניו גאודי. הוא פיסל צורות נפחיות מקוריות משלו וציפה אות,ן הוא ציפה תקרות מעוגלות ועמודים, ספסלים ועוד ועוד. גאודי הוא זה שחידש גם בתחום נוסף – במקום עם אבנים אחידות הוא עבד עם שברי חומרים שונים בגדלים שונים שלא נחתכו בצורה גיאומטרית אחידה ועל ידי כך יצר סוג חדש של מוזאיקה – צבעונית מאוד, דינמית וחסרת גבולות.
בתקופת גאודי היו אמנים נוספים שהשתמשו בפסיפס כמו מונטנייר המפורסם וגם אחרי גאודי באו אמנים נוספים, חלקם ידועים בעולם כמו גוסטב קלימט האוסטרי, ניקי דה סן-פאל הצרפתייה, הונדרטוואסר האוסטרי ואחרים. אין ספק שרוחו של גאודי מרחפת מעל עבודות הפסיפס המודרניות וכל אמן מוזאיקה יגיד לכם שגאודי מהווה השראה או היה השראה בשלב כלשהו לעבודתו..

שיבתה של המוזאיקה
מדוע חזרה המוזאיקה לאופנה – רק היסטוריונים של האמנות יוכלו להשיב על כך תשובה מוסמכת. אחרי תקופת גאודי והאר-נובו שכל כך התעניינה התעניינה באמנויות דקורטיביות (תנועה שהיתה דומיננטית בתחילת המאה העשרים בארצות החשובות באירופה אם כי נקראה בשמות שונים) השתלטה על האמנות בעיקר התפישה המודרנית שהיתה, במידה שניתן להכליל, בעד ניקיון וחיסכון ולא בעד השפע וההכברה של האר-נובו. המינימליזם המודרני (במיוחד בתחום האדריכלות והעיצוב). דחק במשך שנים רבות זרמים שהיו שונים ממנו. אריה ברקוביץ, אמן וכתב לענייני עיצוב של "הארץ", מציין כי קיימות שלוש מגמות שהשפיעו על העדנה החדשה של המוזאיקה. המגמה הראשונה היא ההיכרות הקלה של הישראלי עם הפסיפסים דרך רצפות הפסיפס המרובות שנמצאו בארץ ואשר מופיעות תדיר על כריכות ספרים ועל מוצרים שונים. (ראה מקרה הכריכה המפורסמת של הספר "עשו" מאת מאיר שלו עם ). בשיפוץ האחרון שנעשה לשגרירות ישראל בפריז (לאחר השריפה) התקשט המקום בעבודות פסיפס "קלסיות" ולא בכדי.
מגמה נוספת היא זו של החזרה אל עבודת היד האישית כמחאה נגד, נגד ההייטק הקר, התעשייתי, האנונימי. "אנשים אוהבים לראות את מגע יד האמן", הוא אומר, "ומעדיפים תוצרים השונים זה מזה ולא עשויים לפי תבנית אחת. בפסיפס, ובמיוחד כאשר עובדים בשיטה של הנחה משוגעת, עבודת היד בולטת מאוד, המוצר אף פעם לא מהוקצע ובכך חינו.
המגמה השלישית, שתורמת אף היא את חלקה, היא המגמה האתנית, הבולטת בתחום המוסיקה, עיצוב הבית והלבוש ומכתיבה חזרה אל טכניקות פשוטות יותר שהיו מקובלות אצל עמים אחרים במקומות אחרים, כמו למשל, פסיפסי הקרמיקה במרוקו".
גם בעיניי, יצירות מפסיפס, באשר הן, משדרות מלאכת כפיים. עצם המחשבה שמישהו עמד וצירף במו ידיו אבן לאבן מעניקה תחושה חמימה משהו של מלאכת יד אנושית. ואולם, יש להבחין בין עבודות פסיפס שמחקות דוגמאות קיימות וחוזרות עליהן בואריאציות שונות לבין עבודות פסיפס מקוריות. חלוקה זו היא איננה ערכית מוחלטת. ראיתי עבודות, המחקות דגמים ידועים, מרהיבות ביופיין בגלל הביצוע המושלם ושילוב הצבעים הנהדר לעומת עבודות אחרות, מקוריות, שנראו לי כאילו גלשו מזמן אל עבר הקיטש הוולגרי. לעומת זאת, ראיתי גם עבודות פסיפס מקוריות שאין ספק שהן לא סתם טכניקה מעולה אלא אמנות במיטבה עם כל המעוף, הכשרון והדמיון הדרושים.

הפסיפס בגינה
במבט ראשון נראה כאילו בגינות רגילות אין הרבה אפשרויות לשימוש בפסיפס אבל האפשרויות הן רבות יותר ממה שנדמה.
הפסיפס יכול לכסות קיר בגינה או במבואה לבית. הוא יכול להיות הרצפה של הכניסה או של משטח החניה. הפסיפס יכול לעטר בריכת דקים, בריכת שחייה, שוקת או ברזייה, שער או שלט שעל השער.
שולחן גינה או ספסל חופשי או צמוד לקיר יכולים להיות מצופים בפסיפס. זהו השימוש הפופולרי ביותר של הפסיפס, אולי מפני שהוא מצטרף כאן לחפצים פונקציונליים מאוד.
ניתן להציב עבודות פסיפס נפחיות במקומות שונים בגינה, ממש כשם שמעמידים פסלים אבל כדאי להשקיע מחשבה במיקום פסלי הפסיפס כדי להוציא מהם את המיטב. לפי טעמי, עבודות מוזאיקה אינן צריכות לטבוע בצמחייה (בניגוד למה שאנו עושים לעתים עם כד נפחי גדול או אפילו עם פסלון של חתול או צפרדע). אדרבא, רצוי להעמידן כך שהן ייראו היטב, ואם אפשר שהרקע שלהן לא יגרע מיכולתנו לראות את עבודת התצרף היפה של המוזאיקה. עבודות מוזאיקה קטנות יותר בשני ממדים אף הן אפשרות נוספת לקשט קיר.
אם האובייקט המצופה במוזאיקה הוא גדול במיוחד, שולחן, למשל, כדאי לזכור שהאצילות מחייבת ויש להתאים לשולחן כזה כסאות הולמים. כסאות פלסטיק, למשל, לא יעשו צדק עם שולחן שכזה. הוא הדין לגבי בריכה או שוקת שתייה. מי שאוהב מוזאיקה ואין לו אפשרות לקנות אובייקטים גדולים מחופים בפסיפס יכול ליהנות מקערת פסיפס גדולה או מעציץ מחופה בפסיפסים.
בארץ עבודת הפסיפס היתה קיימת לאורך שנים (למשל, תעשיית הפסיפס בקיבוץ אילון ובסדנאות אמנים פרטיים) ואולם לאחרונה זכה התחום הזה לזריקת עידוד נמרצת ביותר בעקבות הספר "עיצובים במוזאיקה" מאת שרית פילץ-גרנית. אם כתיבת ספרים בתחום מסוים היא עדות לפריחתו, הרי שבימים אלה עומד לצאת לאור ספר נוסף של פילץ-גרנית "מוזאיקה בת-זמננו בישראל" (גם הוא בהוצאת כתר). בספר הראשון הקורא יכול ללמוד על חומרי הפסיפס והטכניקות השונות וליהנות מצילומים מרהיבים של ארנה ושי אדם וממראה עבודות מרתקות בצבעוניותן. בספר השני ניתן יהיה להתוודע אל שלושים אמני פסיפס ישראליים, שאחדים מהם הינם אמני פסיפס נטו וחלקם אף זכה להכרה בינלאומית ואחרים הם אמנים חובבים שעבודותיהם ברמה גבוהה. אולי בזכות פילץ-גרנות יזכה התחום להכרה בקרב חוגים רבים יותר ועל כך תבוא עליה הברכה.

אליה וקוץ בה?
מי שיעלעל בכל ספר הדרכה לאמנות המוזאיקה לא יגלה מיד את הסוד הגדול של העבודה הזאת.
עבודת המוזאיקה דורשת, לבד מכשרון ודמיון ומקוריות, המון זמן, סבלנות ועבודה פיזית לא מעטה. ראשית יש לתכנן את העבודה היטב – איזה חומר (ולא תמיד פשוט וזול להשיג את החומרים בצבעים הדרושים), אילו צבעים, אילו מרווחים להשאיר בין החלקים (מרווחים צרים יוצרים אפקט שונה לגמרי ממרווחים רחבים יותר). אם עובדים עם אריחי קרמיקה, למשל, שבירת האריחים היא מלאכה לא קלה. אם עובדים עם חומרים שונים, יש רצוי לוודא שגובה החלקים אינו שונה מאוד (יש אריחי קרמיקה עבים ויש דקים, יש חרסינה עבה ויש דקיקה). מלאכת ההדבקה דורשת דיוק ואורך-רוח ואחרי שמסיימים אותה נותר עוד השלב של מריחת "הרובה", הממלאת את המרווחים. בלי הרובה העבודה אף פעם לא גמורה, ולמי שישים לב, רובה בצבע לא מתאים או רובה המבוצעת ברישול יכולה לקלות "להרוג" עבודה. אין ספק שעבודת המוזאיקה לא נועדה לאנשים שרוחם קצרה. אבל כל התיאור דלעיל לא נועד לרפות את ידי הקוראים הרוצים להתנסות במלאכה אלא להבהיר שעבודות מוזאיקה דורשות שעות רבות מאוד של עבודה ולכן המוצרים המוגמרים הם לעתים לא זולים. בהכללה, אפשר לומר שכמעט כל מחיר שינקוב אמן מוזאיקה לא יכסה את השעות שהוקדשו לעבודתו.

 להמשך קריאה על משטח מאבן לברז ולצלייה