השער, הכניסה לבית ומה שביניהם

כתבה וצילמה: נורית חרמון

תוך ידיעה אינטואיטיבית שהרושם הראשון קובע, משקיעים רבים מאיתנו מאמץ לא מבוטל בכניסה לבית שבו אנו גרים. ההנחה היא, בצדק או שלא בצדק, שעל פי הכניסה יידעו מי גר בבית ועל פי הכניסה ישפטו אותנו.

הסיפור מסתבך עוד יותר כשמתברר שהכניסה לבית איננה מסתיימת עם המעבר מן השטח הציבורי דרך השער אל השטח הפרטי וכי יש אחרי שלב זה לפחות עוד שתי תחנות: הגינה החזיתית, המשתרעת מן השער עד לכניסה לבית, והכניסה לבית עצמו - בסה"כ שלוש תחנות.

שער הכניסה

יש בתים נטולי שער שהכניסה אליהם גלויה, פתוחה ומזמינה. לכל היותר יש במקום גדר נמוכה מאוד והכל משדר פתיחות עם היעדר מחסום ברור. בתים אחרים הם אף נטולי גדר כלל. במקומות אלו חשובה יותר החזית האחידה של הרחוב הציבורי ולכן ממעטים לייחד את הכניסה לבית הפרטי ולהבליטה.
כיום, רוב בעלי הבתים בארץ אינם מוותרים על גדר ושער. בגרסה אחת, מתונה, יש לגינה גדר ושער לא גבוהים, אשר תוך כדי הליכה על המדרכה ניתן לראות את מה שמעבר להם. השער והגדר רק מסמנים את הגבול מבלי לחסום את המבט ומבלי להסתגר באופן מוחלט. השערים במקרים אלו עשויים לרוב מברזל מפורזל, כלומר אווריריים ומאפשרים- לחתולים ולכלבים ולמבט שלנו - לחדור דרכם. הם אמנם חוסמים את הדרך אבל גם מזמינים להציץ פנימה.

בגרסה אחרת, יש בתים שרק השער בהם חדיר למבט ואל לנו לזלזל בכך. די אפילו בצוהר קטן בשער, לפעמים בחרכים בלבד המאפשרים מבט חטוף, כדי להביס את האטימות התוקפנית של שער חתום לחלוטין ולהפוך את ההליכה ברחוב לנעימה יותר מבלי להפר את פרטיותם של דיירי הבית.
לעומתם, מתרבים בימינו השערים הקבועים בתוך גדרות, או ליתר דיוק, חומות גבוהות. שערים וחומות אלה הם חלק ממחסום חד-משמעי ובוטה שאינו רוצה להסגיר דבר מן החצר שבפנים.

פתח להפתעות

מתכנני גנים ובתים ממליצים על התאמת השער לאופי הבית והגינה ועל פי רוב כדאי לדבוק בהמלצה זו. עם זאת,השער עשוי להיות אמצעי למשחק עם הציפיות של הנכנס בו. בעזרת גודל השער, למשל, יש אפשרות ליצור ציפיות שלא תמיד מתממשות. שערים גדולים ומרשימים, בסגנון האחוזות האנגליות, מביאים עימם ניחוחות, זכרונות או אסוציאציות גרנדיוזיות. אך לא תמיד הגינה שמאחריהם תואמת את הציפיות הללו.
מצד שני, בעזרת שער קטן, במיוחד אם הוא מעוטר בצמחיה, אפשר להקטין את ציפיות הנכנס בו למינימום ואחר כך להזניק את ההפתעה אל-על. בהקשר זה זכור לי יותר מכל ביתו של הגנן הוותיק פולק מבנימינה, שאל גנו רחב הידיים הוביל שער קטנטן, ממש פשפש, שטבע בגדר חיה של טקומית הכף. שער כזה לא רק שאינו מסגיר את הגינה הגדולה שמסתתרת מאחוריו, הוא אף אינו רומז כלל על ההפתעה הנהדרת שצפויה מאחוריו.

הגינה החזיתית

הגינה החזיתית היא חלק בלתי נפרד מן הרושם הראשון ומכרטיס הביקור של הבית ושל בעליו וזו הסיבה שאנחנו מרבים לטרוח בגינָהּ.
חשוב במיוחד בגינת החזית הוא השביל היוצא מן השער ומוביל אותנו אל הבית. כדי להוביל אותנו בצורה נכונה חייב השביל הזה להיות ברור וכל היסוס או התלבטות על השביל ("לאן ללכת? לאן לפנות?") אינם במקומם. אבני מדרך לא רציפות אינן מתאימות לשביל הראשי המוביל אל הבית. מוטב ששביל זה יהיה רציף ונוח להליכה.
החומרים שממנו עשוי השביל ועיצובו - ממש כמו לגבי כל אלמנט - משדרים תחושות שונות ויש להתאימם לעיצוב הכולל של הבית והגינה. יש לזכור גם את רוחב השביל, שאינו יכול להיות פחות מ- 80 ס"מ, ואם הכניסה לבית רחבת ידיים רצוי שיהיה רחב יותר.
אין לשכוח גם את התאורה של השביל ושל הגינה כולה, ההופכת את המקום למעניין ואף קסום בשעות החשיכה. אבל עם כל חשיבותה של התאורה היא חייבת להיות משנית לצמחיה ואיננה אמורה לשחק תפקיד ראשי בקומפוזיציה הכללית.
השביל שבו אנו עושים את דרכנו אל דלת הבית הוא מקום אידיאלי למיקום אפקטים חוויתיים של צמחיה ושל דומם, אשר ילוו את הנכנס בדרכו. כל מה שיוצב או יישתל בקרבת השביל יוכל להשפיע על החושים שלנו באופן חזק יותר - הריח יהיה קרוב, צורות ופרטים עדינים ייראו לעין, היד תוכל לגעת, האוזן תוכל לקלוט.
כאן נדרש לא מעט ידע וכושר תכנון כדי להשתמש בצמחים המתאימים במקום הנכון: צמחים המפיצים ריח נעים (מגנוליה גדולת-פרחים, מיני יסמין, בירנית מפושקת, מוריה מכבדית, מיני הדר ועוד),צמחים שעלוותם מפיצה ריח כשמתחככים בהם תוך כדי הליכה בשביל (מיני אזוביון, רוזמרין רפואי, מיני סנטולינה, הדס מצוי), צמחים בעלי גזעים יפים (לגרסטרמיה הודית, ויסטריה סינית, ארכי-תמר אלכסנדרה), צמחים בעלי פרטים קטנים שאינם נראים מרחוק(הפרח העדין של גלוריוזת רוטשילד, העורקים בעלי הכותרת של פרחי בן-פרפר [פלנופסיס], הפירות הסגולים של דיאנלה מופשלת ועוד).

פורמליות או מגע אישי

האופי הייצוגי של הגינה החזיתית גורר לא פעם בחירה בסגנון עיצוב פורמלי, שעשוי למצוא את ביטויו בכמה אופנים:
סימטריה מודגשת במבנה הגינה.
העמדת שומרי סף בפתח הגינה או ליד הכניסה לבית ממש - עציצים גדולים עם צמחים זקופים.
צמחים גזומים פורמלית.
הצבת אלמנטים פיסוליים.
עיצוב פורמלי נשען מטבע הדברים על מסורת רבת שנים ומשום כך יש לו אופי נוסחתי והוא נוטה להיות לא-אישי. הוא אופייני לבתים גדולי מידות ו/או לכאלה המבקשים ליצור חזות מכובדת או רשמית.
לעתים הפורמליות של הגינה החזיתית מוכתבת על ידי הארכיטקטורה של הבית עצמו ומוטב באמת שתהיה התאמה בין זו ובין האופי של הגינה. כשהבית בעל אופי פשוט יותר, גינה פורמלית תיראה בו זרה ומוזרה. במקומה תתאים גינה פחות סימטרית, שקוויה אולי עגולים יותר, שהצמחיה בה גזומה פחות והבחירה של הצמחים אישית יותר. בבתים רבים נפתר הקונפליקט הסגנוני הזה בכך שהגינה החזיתית היא פורמלית יותר מהגינה האחורית, המשמשת את בני הבית בחיי היום יום.
דרך אחרת להעניק דגש מיוחד לגינה החזיתית היא לתכנן אותה צבעונית מאוד. כאן משמשים על פי רוב הצמחים העונתיים, ש"מכת הצבע" שהם יוצרים אינה בת תחרות. עם זאת, גינה מעין זו דורשת החלפה של הצמחים בערוגות לפחות פעמיים בשנה ולפיכך מכתיבה רמת אחזקה גבוהה למדי.
בבתים מסוימים אופי הגינה החזיתית מוכתב ישירות על ידי תנאי האקלים במקום. אם השטח כולו מרוצף ובוהק, ואם המפנה הוא מערבי, ייתכן מאוד שהדבר החשוב ביותר כדי להנעים את הכניסה הוא יצירת הצללה בעזרת עץ צל או פרגולה.
מוזר מאוד הוא שבאקלים החם שלנו סוכת הצללה מעל שביל הכניסה איננה חזון נפרץ. ייתכן שההסבר לכך נעוץ בחשיבות הרבה שמייחסים לחזית הבית וברצון להשאירה גלויה לעין מכיוון הכניסה. זוהי, אולי, גם אחת הסיבות שרוב הגינות בחזית הבית בארץ עשויות משטחי דשא גדולים יותר או פחות המהווים רקע ירוק, שטוח ואחיד לבית.

המבואה ודלת הכניסה

דלת הכניסה היא השלב האחרון בתהליך ההתקרבות אל הבית. כמו כל אלמנט אחר, גודלה, החומר שממנו היא עשויה ועיצובה, מעידים לא מעט על בעלי הבית. בשנים האחרונות התפתחה מאוד תרבות עיצוב דלת הכניסה והשפע שמתוכו ניתן לבחור הוא עצום.
יש השומרים על דלת במידות רגילות, יש המשאירים את הדלת הסטנדרטית בגודלה אך צובעים אותה בצבעים עזים (הכחול מככב אך יש גם אמיצים המשתמשים בצבעים אחרים), ויש המגדילים את רוחב הדלת, עובדה המשדרגת מיד את הכניסה לבית. הדלתות הענקיות הללו עשויות על פי רוב מעץ מלא בסגנונות שונים אך יש גם נועזים הבוחרים בדלתות מתכת מהודרות.
המבואה אל דלת הכניסה היא התחנה האחרונה שבה משתהה הנכנס אל הבית ורצוי שהשהות הזאת תהיה נעימה ככל האפשר. מבואה חמה ולא מאווררת מעידה על טעות של אדריכל והיא עושה את הכניסה לבית לבלתי נעימה בעליל. גם כאן, כמו בסמיכות לשביל, מוטב להשתמש בצמחים הדורשים מבט מקרוב כדי לגלות לנו את סודותיהם, אף כי ההעדפה של רוב האנשים היא בדרך כלל לצמחים הפורחים תקופות ממושכות.
בגלל היותה של המבואה מוגנת מלמעלה, אפשר לנצל אותה לגידול צמחים שאינם נהנים מקרינה ישירה וחזקה של השמש, מהשקייה ישירה של הגשם בחורף ואת אלו הזקוקים להגנה מפני ברד (קליביה אדומה, מדינילה הדורה, מיני בגוניה, מיני שרך, דקלים נמוכים ועוד).
מבחינה עיצובית ניתן לחלק את המבואה לשני סוגים: אלה המעוצבות בקו נקי, מינימליסטי העשויות להיות אמנם יפהפיות אך בעלות גוון לא-אישי ולעתים אף קריר. לעומתן, יש כניסות הטבועות בחותם האישי של בעל הבית, שאהבותיו לצמחים, לכדים או לחפצים כאלו ואחרים גוברות על הצורך באיפוק מודרניסטי, נקי ומרוסן.
זהו מקום מצוין להציג צמחים אהובים הדורשים טיפול מעט יותר קפדני. כיוון שעוברים שם כמה פעמים ביום, טבעי הוא שצמחים אלו יזכו בתשומת לב רבה יותר. זהו המקום לאוספי צמחים מסוג מסוים או לתליית עציצים פורחים ומשתלשלים, הדורשים אמנם טיפול אינטנסיבי אך גודשים את הכניסה בצבע חי ועליז. כניסות כאלה אינן מעוצבות אולי ברוח האופנה העכשווית אבל הן חמימות ואנושיות. ההשתהות בהן עד שנפתחת הדלת היא נעימה ופחות מנוכרת. עינו של הממתין עסוקה בלהתבונן בנעשה סביבו ולגלות בצמחיה פרטים שממרחק אין העין זוכה לראותם.

להמשך קריאה על ספסלים בגן ובגינה