גיזום עצים לעיצוב הגן

מה ההבדל בין גיזום שימושי לצורני ומתי הקישוטי הופך ל"קיטשי"?

כתבה: הדס צוק, אגרונומית ומתכננת נוף

גיזום "מסורתי" מקצועי נאמן לשמירת חזותם הטבעית של הצמחים. מאידך, משחר ההיסטוריה גיזום נועד גם להעשיר את הגן בצורות מפוסלות ומהווה חלק בלתי נפרד מתחזוקה של גן. האם הפיכת עץ לפונפון או שיח לציפור, מחזה נפרץ במחוזותינו, הם ה"מילה האחרונה" בגיזום? האם יש נכון או לא נכון באפנה שכזו? האם זכות קיומו של צמח בגן היא עצם מופעו הטבעי, בין אם מבנה וצורה, צבע וריח, או שמא רק חומר גלם ביד המעצב? הכתבה סוקרת את צורות גיזום המקובלות בגינון, יעדן והתאמתם לגן הישראלי.

גיזום שימושי

גיזום "מסורתי" -
גיזום בעצים צעירים נועד לעצב את מבנה השלד ולבקר את צמיחתם. משאירים ענפים הפונים לכיוונים שונים כך שיתקבל נוף מעוצב ומיוצב.
את הענפים המיועדים להסרה, בשנים הראשונות רק מקצרים, כדי שיסתעפו ועלוותם תתרום בינתיים לצמיחת העץ ולהתעבותו. קיטום ענפים לעידוד צמיחת ענפים צדדיים נהוג בעצים ושיחים שפריחתם מופיעה ע"ג ענפים מצימוח חדש, ע"מ להגדיל את מספר הפרחים ולהעצים את מופע הפריחה.
בעצים בוגרים מדללים מדי פעם ענפים שלמים, ע"י גיזום בבסיסם,
כדי לפתוח את נופם לאור ולעודד צמיחה ופריחה.
בעצים בוגרים מקצרים ענפים כדי לשמור על מימדים רצויים של העץ, למנוע שברים ולהאריך חייו.
בשיחים, יש לגזום אם רוצים לשקם צורה, להקטין מימדים, לעודד פריחה ומתן פרי
או להפחית צפיפות עלווה בפנים השיח.
לעיתים, משיקולי נוחיות או מחוסר ידע, הגנן משתמש במסור חשמלי והופך כל שיחייה לפס ישר.

צורות הגיזום הן:

• הקצרה – קיצור ענפי השיח לאורכים שונים בכדי להנמיך קומתו ולעודד פריצת ניצנים חדשים לצימוח ולפריחה. ההקצרה מיושמת בשיחים נשירים ובאלה שהפריחה תהיה על-גבי ענפים חדשים שיפרצו, במטרה להגביר את מופע הפריחה. לדוגמה: לגרסטרמיה הודית, לילך מצוי, מיני מרווה, רימון מצוי ננסי ואחרים.
  
  
• הסחה – קיטום ענף במטרה להסיח, לשנות, את כיוון הצמיחה ו"לאוורר" את השיח. צורת גיזום זו שומרת על מופעו הטבעי של השיח. מתאים למרבית ירוקי העד כמו אלת המסטיק, מורן החורש, היביסקוס סיני, ליגוסטרום יפני ואחרים.
  
  
• דילול - מומלץ לשיחים בעלי ענפים מדוללי עלים, אותם קוטמים בשלמותם מבסיס הצמח. מיושם בשיחים כמו הרדוף הנחלים, דורנטה מצויה, שיח אברהם, טקומית הכף, אבליה גדולת פרחים, בוגנויליאה ואחרים.
  
  

• חידוש - גיזום הצמח בבסיסו או קרוב אליו במטרה לגרום לפריצת צמיחה מכל הפקעים שנותרו. לפני פעולת גיזום אגרסיבית כזו יש לוודא שהצמח
  מסוגל להתעורר כראוי. מתאים לברבריס יפני, קורטדריה מכסיפה, רוסליה שבטבטית, עפרית הכף,קנה הודית ואחרים.
  
  

• פולארד(Pollard) - שיטת גיזום עצים שמטרתה לשמור אותם בגובה נמוך מגובהם הטבעי.
  הגיזום נעשה בעצים בעלי שלטון קודקודי ובהם הענפים המובילים נקטמים על מנת לעודד פריצה של ענפים צדדיים. בצורה זו מקבלים עץ בעל נוף כדורי בעל עלווה צפופה ובגובה נמוך.
  הגיזום נעשה מדי שנה או שנתיים לאותה נקודה בענפים הראשיים. 

שיטה זו מקובלת באירופה מאז ימי הביניים, אז נהגו לגזום בתדירות של 2-6 שנים לקבלת חומר צמחי ירוק להכנת מספוא לבקר, או בתדירות של 8-12 שנים, כאשר רצו לגדל קורות לבניית אניות, ולבנייה בכלל. במקומות אחרים, נהגו בשיטה זו כאשר רצו לכרות ענפים להסקה מבלי "להרוג" את העץ
(העץ כולו היה נכרת בהגיעו לגיל 70-100 שנה).
מקור השם הוא במילה "Poll = קודקוד" ומשמעות הפועל הדומה בעברית - "לקרקף", הסרת החלק העליון, התרחב לענף הייעור והגינון.
שיטת גיזום זו שימושית:

• בגינון עירוני, כאשר יש צורך בבקרת הצמיחה של עצי רחוב גדולים שניטעו, למרבית הצער,
  מתחת לחוטי חשמל ותקשורת, וכן להגבלת צמיחת שורשים בסמיכות למדרכות ולביוב.
  בגיזום פולארד ניתן ליצור שדרות נמוכות עם צל רב. יתרון נוסף הוא נוחיות בסניטציה של העץ
  ובהסרת ענפים פגועים.
  
• ליצירת "סככה" לצל בעזרת שתילה של מספר עצים בסמיכות ובקרת הנוף בעזרת גיזום.
  ניתן להשתמש במיני בכות כמו תות או סיסם, או בעצים בעלי מופע פריחה משמעותי.
  
• לאוורור הנוף ולחדירת אור לאזור שמתחת לעצים, על מנת לאפשר קומה נוספת של צמחיה.
  באירופה, עצים מומלצים לגיזום בשיטה זו הם בעיקר מיני אלון, כליל, דולב, ערבה, תפוח, אגס, שזיף, מיני אקליפטוס, מילה, צפצפה, אוג, ער אציל, חבושית, ואפילו מטפסים כמו מיני יערה וויסטריה.
  בארץ, ההמלצה היא לעצים נשירים בעלי צימוח אביבי נמרץ, כגון דולב מזרחי ותות זכרי (שאינו מלכלך...)

תוחלת החיים של עצים שנגזמים בשיטת פולארד גבוהה בהשוואה לעצים מאותו מין שאינם מטופלים.
זאת כנראה, מאחר והם נשארים חלקית בשלב היובנילי של הצמיחה, וכן נושאים עומס קטן יותר.
אבל, יש לקחת בחשבון, במיוחד בעצי רחוב ובעצים הנוטים להישבר,
שגיזום פולארד מחייב גיזום שנתי של הענפים שצמחו בשנה האחרונה, ובכל פעם עד סמוך למקום הגיזום המקורי. זאת, מאחר וריבוי הענפים הפורצים לאחר הגיזום החריף יוצר לחץ ביניהם והם שבירים יותר, הנוף פחות מאוורר ועלולים להתפתח רקבונות. 

יש לדאוג להסרת ענפים שבורים או לדילול. מתחילים בגיזום פולארד כבר בשנותיו הראשונות של העץ, כדי להימנע מפצעי גיזום של ענפים בוגרים, אשר עלולים לגרום לרקבונות ולהחליש את העץ. גיזום פולארד דורש הכרה של תכונות הצימוח של כל סוג ומין. היערנים מוצאים בשיטת גיזום זו אפשרות לשמור על מינים בטבע בעצם הארכת חייהם.
בגינון, לטעמי, עדיף לבחור עצים שמימדיהם הטבעיים מתאימים לחלל בו הם נדרשים ולהימנע מראש מתחזוקה גבוהה.

אספלייה (Espallier) -

מקור השם הצרפתי במילה האיטלקית "spalliera" ("משהו להשענת הכתף"), שהתייחסה לסוג המשענת שתמכה בצמח. מאוחר יותר המילה הפכה למושג המתאר את אופן גידול הצמח.
שיטת גידול זו הייתה נפוצה בימי הביניים, בגני המצודות והמנזרים, בהם השטח לגידול עצי פרי היה מוגבל. העצים נשתלו בצמוד לקירות האבן הגבוהים שסיפקו להם משען ופלטו את חום הקרינה, נתון חשוב בארצות אירופה הקרות, שאפשר הארכת משך גדילת הפרי.
בגיזום "אספלייה" מסירים פריצות צדדיות ומשאירים רק את הענף המוביל ומספר ענפים ראשיים,
אשר צמיחתם מכוונת בעזרת קשירה. המטרה היא ליצור עץ דו מימדי, כך שהניצנים כולם חשופים לקרינה ויצירת הפרי רבה ביחס לנפח העץ, כמו גם גישה נוחה לקטיף ולטיפול בעץ. גפנים, למשל, גידלו בצורה זו במשך אלפי שנים, אבל באירופה של המאה ה-17 באירופה, שיטת גידול זו אומצה בעצי פרי נשירים רבים.

שיטת "הגדר הבלגית" היא אחת מצורות גידול האספלייה הנפוצות: קוטמים עץ צעיר לגובה כ-40 ס"מ מהקרקע. מהענפים שפורצים משאירים רק אחד לצמיחה אנכית ושניים ליצירת הצורה V. מאחר יותר מסירים את הענף המרכזי ונשארת צורת ה- V. בכל עונת גידול חוזרים על התהליך.
שתילה של שורת עצים כאלו במרחק של 60 ס"מ יוצרת גדר בצורת סבכה. לגידול אספלייה מתאימים במיוחד עצי פרי נשירים כמו תפוח ואגס. אחת השיטות הנפוצות היא גידול בצורת T, כאשר לאחר קיטום לגובה 40 ס"מ מהקרקע, משאירים 3 ניצנים בלבד.

בסתיו קושרים את הענפים הצדדיים בחוטים שיגדלו בצורה אופקית והענף המרכזי צומח לגובה. בכל עונת גידול נוספת קומה של ענפים אופקיים ומתקבלת מעין חנוכייה.
קיימות צורות אספלייה נוספות, והמשותף להן היא הגבלת הצמיחה הוגטטיבית ועידוד יצירת פרחים ופירות. צמחים נוספים המתאימים לגידול אספלייה הם מיני לגרסרטמיה, מגנוליה, ליגוסטרום, תאנה, הדרים, זית, שזיף, מורן, פירקנטה, טרכלוספרמום יסמיני, פיקוס זוחל, אלמנדה ואחרים. בארץ, משתלת "בילובמבו" מייצרת אספלייה מעצי הדר.

גיזום צורני

טופיארי (Toppiary) -
לאורך ההיסטוריה של הגנים עבודת הגיזום היא העבודה המרכזית באחזקת הגן. מהגנים הפרסיים והגנים הקלאסיים של יוון ורומי העתיקה לפני כאלפיים שנה, דרך גני הרנסאנס באירופה במאה ה-16 ועד לסגנון המינימליסטי במאה ה-20, הגיזום נועד לשמור על גיאומטריה של קווים ישרים לאורך הצירים או ליצור צורות גיאומטריות שונות ונקודות עניין נוספות בגן. טופיאריוס (הגוזם), היא המילה הלטינית בה השתמש קיקרו, הנואם והפילוסוף הרומי מהמאה ה-1 לפנה"ס, לתאר את הגנן אשר גזם את שיחי ההדס והאשכרוע בגינתו ועיצבם בצורות שונות. המילה השתרשה בתרבות הגנים המערבית ו"טופיארי" הפך לשם נרדף לגיזום צורני. הצמחים שנבחרו לכך היו עצים ושיחים בעלי עלווה קטנה וצפופה, לקבלת מבנה של פירמידה וצורות אחרות, כיד דמיונו של הגוזם.

יצירת פסלים מצמחים היא תופעה מתפשטת גם בגינון ציבורי בגנים בארץ. אחזקת פסל כזו דורשת גיזום תכוף ומעלה את רמת האחזקה במקום. הצבתם במרחב הציבורי, בכיכרות ואיי תנועה מגוחכת למדי. זוהי אפנה מועתקת מפארקי שעשועים בארצות הברית ומגני מקדשים במזרח הרחוק. חיקוי של קישוט מתרבות זרה אשר מוצא מהקשרו הופך אותו, בהגדרה, ל"קיטש". הקהל הרחב נמשך לאותם "קישוטים" להם ניחוח של ארצות רחוקות, בעיקר בשל העובדה שהם סמל לטיפוח והשקעה של הרשות המקומית ורצון לייחד את אזורי הגינון שלה, והתושבים מעריכים זאת.

מאידך, איני סבורה שאותם טווסים, פילים או פונפונפונים הכרחיים להעלאת רמת שביעות הרצון של התושבים. שימוש בסגנון מועתק במנותק מההקשר הסביבתי, הופכת אותו למזויף.

הסוד ביצירת "תו זיהוי" של מקום טמון ביצירת "שפה צמחית" ייחודית למקום דרך שימוש חוזר במיני צמחים אופייניים שמתאימים לתנאי הסביבה ובתכנון מושכל ואסטטי שלהם. דבקות בסגנון אופייני לאזור, גם אם דורש חיזוקי צבע עונתיים, בטוחה אני, שיתקבל על ידי התושבים בסיפוק ובגאווה מקומית.

בונזאי (Bonsai) –

המילה היפנית "בונזאי" מקורה במילה הסינית "פנזאי", שפירושה – "צמחי מגש".
אמנות גידול צמחים ננסיים בעציצים שטוחים, מקורה בסין. הסינים, במטרה לחקות נוף אשר הופיע בשירים ובתמונות של ציירים מפורסמים, ייצרו תמונות נוף מניאטוריות בעזרת עצים במיכלים שטוחים, להם קראו "פנג'ינג" ("נוף בעציץ"). 

הפנג'ינג היא תורה שדורשת מקצועיות ומיומנות רבה בגיזום קפדני וביחס מדויק של נוף ושורשים והייתה, בעיקר, נחלת הנזירים הבודהיסטיים. הנזירים המלומדים נהגו לקשט את שולחנות העבודה שלהם בפנג'ינג. הפנג'ינג היה מקובל במיוחד בתקופת שושלת טאנג במאות 7-10 והובא ליפן במאה ה-8 ע"י שליחי הממשלה.
היפנים אהבו במיוחד ליצור תמונות נוף המחקות מקומות בהם ביקר הקיסר הנערץ, כמו למשל, מראה של עץ אורן בודד, נטוי וסחוף רוחות, בקצה מצוק. 

בתמונות הנוף שולבו אבנים ממקומות שונים ביפן ודגמים מוקטנים של פגודות. עצים ננסיים נחשבו תמיד כבעלי ערך רב, בשל ההשקעה הרבה בגידולם, והם משמשים גם בימינו לקישוט ארמונות ומקדשים וכמתנות יקרות ערך המוחלפות בין מדינות ושליטים. מיני העצים המסורתיים הם אורן, ערערים ואדר והם מעוצבים בסגנונות שונים.
הידע לגידולם מופץ בספרים ובכנסים מקצועיים ברחבי העולם. בארץ, צמחי הבונזאי מיוצרים מצמחים מעוצים מהירי צמיחה, כמו ברכיכיטון ואחרים, על מנת לשווקם במהירות.

השפעת הגיזום הצורני על רוח המקום או: איך ליצור זהות נופית

גינון ציבורי, ראוי שיהיה בעל זהות נופית ייחודית. לא דרך אימוץ סגנון זר של גיזום צורני, אלא על ידי שימוש מושכל בצמחייה טבעית מותאמת לאזור, קלה לאחזקה ובעל מופע אסטטי וצבעוני.
דווקא בגלל השונות האקלימית של אזורים גיאוגרפיים בארץ, קל יחסית ליצור אפיון ייחודי לכל אזור.
ייחוד שכל רשות מקומית תזוהה עימו ותתגאה בו. חשוב לשמור על רמת טיפוח גבוהה ומקצועית, אך בסגנון ייחודי השומר על רוח המקום ובהקצאה של פחות משאבים.
יישום הרעיון מצריך שימוש חוזר בסוגי צמחים קבועים שמתאימים לסביבה העירונית או הטבעית. המקום להשפיע בו הם המרחבים הציבוריים כמו רחובות, גינות ציבוריות וכיכרות.
יש להשקיע פחות בגינות "אינסטנט" של "חיות" ופרחים חד-שנתיים וליצור ערוגות המתפתחות לאורך השנים ויופיין הולך ומשתבח. לא ערוגות שתלויות בגיזום להשגת מראה נאה, אלא התאמת גודל הצמח במופעו הבוגרלמיקומו בגן או בערוגה. צמח גדול מדי בחלל נתון ידרוש טיפולי גיזום תכופים, כמו גם שתילה של צמח קטן מדי תגרור שתילת צמחים נוספים, בהמשך, באותה ערוגה. לסיכום, "מושגי יופי" בגינון יכולים להשתנות וניתנים להטמעה בציבור.
חינוך הציבור ל"טעם טוב" או ל"נכון" מתבסס על ההבנה בצורך לבחור צמחים שמתאימים לסביבתם האקלימית והנופית ובכך שאין הדבר בא על חשבון האסטטיקה והטיפוח.
זהות נופית של עיר או אזור, רצוי שתתבצע על ידי "הרכבת" רשימת צמחים מועדפים ולא ב"רכיבה" על חיות מצמחים...

להמשך קריאה על סוקולנטים למתקדמים חלק ב'